זו ההפקה הכי ישראלית שיכולה להיות; חנוך לוין - האופרה. פסיפס מפתיע של מערכונים וקטעים ממחזות, מוזיקה פרי עטם של חמישה מלחינים ישראלים בני דורות שונים, צוות יוצר המורכב ממיטב הכשרונות של הסצנה האמנותית המקומית, וביצוע בידי קבוצה מפוארת של זמרים ישראלים. זו לא עוד אופרה רגילה, זו יצירה מקומית, מקורית ושונה לגמרי ממה שאתם מכירים, ויש בה מוזיקה מלאת הומור ויצירתיות שחוברת לחזון ויזואלי מבריק ונועז. הכל משתלב עם טקסטים של כותב יחיד ומיוחד, שמילותיו מלאות הדבש והעוקץ עזרו להגדיר את הישראליות עצמה.
מאת יעל קרת
לכל אחד ואחת יש את הפעם הראשונה שלהם עם חנוך לוין. שלי הייתה בגיל 12, כשהאחים שלי ואני היינו לוקחים את "מה איכפת לציפור" לישיבות משותפות ארוכות בשירותים (לוין כנראה היה אוהב את זה…) וקוראים יחד מערכונים לא תואמי גיל.
לכל מי שגדל בארץ, ואוהב ספרות או תיאטרון, יש זיכרון מדויק להפליא של המפגש הראשון שלו עם הטקסטים של לוין, שלמרות הפרוזאיות שלהם הצליחו להיות כל כך מכוננים ברמה לאומית ואישית כאחד. במהלך שיחותי עם הצוות היוצר של האופרה, עלו אינספור סיפורים כאלה, כאשר כל אחד מהמלחינים, הזמרים והיוצרים בחר מיוזמתו לשתף בזיכרון "הפעם הראשונה עם לוין". כולם סיפרו עליו עם ניצוץ מיוחד בעיניים, שממחיש עד כמה הטקסטים הללו עיצבו את כולנו, ועד כמה הם חלק בלתי נפרד מהקנון התרבותי הישראלי.
"הפעם הראשונה שעבדתי עם טקסטים של לוין היתה בגיל 18, ממש בתחילת הקריירה שלי" סיפרה לי רוני רשף, מלחינה, מורה ואקדמאית פעילה בארץ בתחומי המוזיקה האמנותית והתיאטרון. "נחתתי לתוך הפקה של ניסן נתיב בה ניגנתי וכתבתי, והחיבור בין הטקסטים הלויניים למוזיקה הדהים אותי. אני חושבת שזה מה שפתח בפני את הצוהר אל העולם המופלא של שילוב בין מוזיקה וטקסט, ובהמשך גם הוביל אותי לעיסוק באופרה. העיסוק של לוין באמיתות של החיים בצורה כל כך ישירה וכואבת, עזר לי אז (וגם היום) להתפתח לא רק כמוזיקאית, אלא גם כאדם". גם המלחין יונתן כנען, שזכה להצלחה גדולה עם האופרה שלו "תיאודור" בעונה הקודמת, זוכר היטב את החוויה הראשונה שלו עם לוין: "הייתי בן 13 ולהורים שלי היה חבר טוב שהיה שחקן תיאטרון. הלכנו כולנו לצפות בו יחד בהצגה "מלאכת החיים" בהבימה. חוץ מהטקסטים של לוין שנתנו לי בוקס בבטן, הייתה כמובן המוזיקה של לא אחר מיוני רכטר. השילוב של שני הענקים האלה, האחד במילים והשני בצלילים, יצר חוויה כוללת שהיתה מעצבת עבורי". כנען לא ידע אז שבעשורים הבאים לחייו הוא ילחין בעצמו מוזיקה לשתי הצגות תיאטרון של לוין, ובהמשך גם לאופרה. "אני מבין עכשיו עד כמה לוין טבעי בעצם לאופרה" מסביר כנען, "כי הטקסטים שלו מלאים בניגודים וקיצוניות, ואלו דברים שמאפיינים גם את הדרמה האופראית".
לגעת בקצוות הקיום האנושי
הדואליות שכנען מזהה בעולם הלויני היא לא ספק אחד המאפיינים הבולטים של הכתיבה שלו, וכנראה חלק גדול מהאפקט העמוק שלה. המלחין דוד זבה, שגם ינצח על ההפקה שלנו, מסכים עם כנען על כך שהטקסטים של לוין מתאימים לאופרה כמו כפפה ליד. "הטקסטים של עולם האופרה התחילו ברובם מתוך מחזות תיאטרון שעובדו לליברית" מסביר זבה. "בתהליך הזה הם קוצרו, הודקו, זוקקו לכדי שורות-מחץ אפקטיביות. מהבחינה הזו, הטקסטים של חנוך לוין נולדו להפוך לליברית. הם אינם הולכים סחור סחור והם עתירי פאנצ'-ליינים שלעולם אינם מתנצלים או מעודנים כדי להקל על המאזין". זבה גם מסכים עם האבחנה כי הקיצוניות של הטקסט מוסיפה לאיכות האופראית שבו. "הטקסטים של לוין נוגעים בפסגת האידיאל כפי שהם נוגעים בתחתית הגועל דרך מילים מזוקקות, כואבות, יפות, דוחות, מביכות - הכל יחד. לוין מצייר את האנושי במלוא יופיו וכיעורו. טקסטים כאלה מזמינים כל מלחין, מגרים אותו ומפעילים אותו. התחושה היא שחוקי המשחק-הלויניים הם: אין חוקים! מותר לומר הכל, מותר לגעת בכל דבר, בחיים ובמוות, להפליג מתחתיות הכיעור והעליבות אל הפורקן או הקטסטרופה".
שירי הילדים של לוין, שהפכו באופרה שלנו למחרוזת, מבטאים בדיוק את הקיצוניות עליה זבה וכנען מדברים. מי שהלחין אותם הוא יוסי בן-נון, אחד ממלחיני התיאטרון המוערכים בארץ, שעבד באופן צמוד עם לוין על המחזות שלו בתיאטראות הגדולים בארץ. "אלה הרי לא באמת שירי ילדים" אומר בן נון, "התוכן שלהם דוקר ונוקב ורק הפורמט הוא של שירי ילדים". המשחק הזה בין תוכן וצורה נתן השראה לבן נון בפרשנות המוזיקלית, בה הוא משלב תמימות ילדותית במוטיבים המוזיקליים עם שפה הרמונית שיש בה דיסוננסים מפתיעים ומקצבים מורכבים. "חנוך תמיד אמר 'כשאתה עושה משהו מצחיק, תעשה אותו ברצינות הגמורה ביותר' וזה מה שניסיתי לעשות בשירים הללו" משתף בן נון. "לכן בחרתי לשלב גם ציטוטים מתוך יצירות קלאסיות מוכרות, שיוצרות ניגוד לפשטות המכוונת של המנגינות ". את שירי הילדים בן נון הלחין בכלל כסוג של בדיחה, עבור ה"מסיבונת" המסורתית שלוין היה עורך יחד עם השחקנים לאחר הצגת הבכורה. "זה טוויסט משעשע שה'גסויות' שחנוך ואני כתבנו בצחוק מגיעות עכשיו לבמה של האופרה".
להלחין את המורכבות האנושית
ההיסטוריה הפרטית של כל אחד מהמלחינים עם חנוך לוין והמילים שלו, הפכה את מלאכת ההלחנה לתהליך חשוף במיוחד. כישראלים, הטקסטים של לוין נוגעים בנקודות רגישות והעיסוק בהם בקלות יכול להפוך לתרפיה, אישית ולאומית. "יש לי הזדהות יתר עם הטקסטים של חנוך" משתף יוסי בן נון, "בעיקר בגלל שהאמיתות שלו כל כך בלתי מתיפיפות בליריקה ובאסתטיקה שלהן. כשאני בא להלחין את זה, זה גורם לי לגירוי יתר, משהו כמעט חשוף מדי ולא נעים, אבל בסופו של דבר מוביל לתענוג גדול". גם רשף מתארת אתגר מסוים בהתמודדות מול הישירות הבלתי מתפשרת של לוין. "המערכון הראשון שקיבלתי להלחין היה 'אצבע ברקטום'. זה מערכון נורא מצחיק ופרוע אבל כיוצרת זה היה אתגר בשבילי, כי אני אדם עדין ומופנם ואני לא רגילה לדבר על פנטזיות, ובטח לא בצורה כל כך בוטה. כדי להלחין טקסט צריך להתחבר אליו באופן טוטאלי, לחוש אותו ממש. זה כמעט כמו לשחק את הדמויות מבחינתי. עכשיו אני מבינה שהיה משהו משחרר בשבילי בצורך להתחבר לדמויות שהן כל כך שונות ממני".
והדמויות של לוין הן אכן מורכבות: מונעות על ידי דחפים ותאוות, ובו בזמן מרוסנות על ידי מוסכמות חברתיות. אוהבות את החיים ורוצות לחיות אותם עד תום, אבל גם מבינות את הזמניות של הכל. הן יהודיות וגלותיות, וגם ישראליות מאד. המורכבות הזו משתקפת בשפה מוזיקלית אקלקטית ומגוונת, שנובעת כמובן גם מריבוי המלחינים, אבל קיימת גם בתוך המוזיקה של כל אחת מהסצנות. הורסטיליות של מלחיני האופרה, שמגיעים כולם מרקע מוזיקלי רחב ושולטים במגוון מרשים של ז'אנרים מוזיקליים, הובילה אותם לשלב באופן וירטואוזי בין כתיבה אופראית קלאסית, למוזיקה מעולמות של קברט, מחזמר, שירה עברית, טנגו, ג'אז ועוד. ב"ביג טוכעס" לדוגמה, יונתן כנען משתמש בשני עולמות מוזיקליים מנוגדים כדי לבטא את הפער בין תאוות הבשר הארצית המחברת בין יעקובי לרות שחש, ובין הניסיון של רות להיראות כפסנתרנית מקצועית, בת התרבות הגבוהה. כאשר הם דנים בישבן הבשרני והמפואר של רות, המוזיקה היא קברטית, עם בסים נמוכים, ארציים, גסים כמעט. כשרות מתפארת בהיותה פסנתרנית קונצרטים מדופלמת (על אף שהיא כמובן אינה כזאת), המוזיקה הופכת לואלס וינאי מעודן וקוקטי.
גם במערכון "אצבע ברקטום" רשף משתמשת באפיון המוזיקלי כדי להעצים את הקיצוניות של הדמות. "בולבה היא פתיינית ולכן באופן כמעט אינטואיטיבי התחלתי עם ריקוד ה"הבנרה", כמו האריה המפורסמת של כרמן" מסבירה רשף. "אבל אז הבנתי שהתאווה שלה כמעט מעבירה אותה על דעתה, היא כמעט אונסת את הבחור! באותו זמן לימדתי באחד הקורסים שלי את ה'טרנטלה' - ריקוד איטלקי מסורתי שיש לו מקצב חוזר שהולך ונהיה מהיר יותר ויותר עד יציאה מוחלטת משליטה. פתאום הבנתי שזו המוזיקה שמתאימה לה, ומשם הסצנה זרמה".
לקחת את הצחוק ברצינות
התקפי צחוק בלתי נשלטים הם סימן ההיכר של חדר החזרות של ההפקה הנוכחית, וזו רק הוכחה נוספת להומור העל-זמני המשובח של לוין, שלא מתיישן ולא נמאס גם בקריאה תשיעית ועשירית. ההומור הזה מקבל חיזוק נוסף מהמוזיקה, שמעצימה את הציניות המרירה שבו ומעניקה לו טיימינג קומי שמרגיש טבעי כל כך. שתי סצנות מצחיקות במיוחד הן סצנת המלח מתוך הג'יגולו מקונגו, וסצנת החתונה מתוך שיץ, שתיהן הולחנו על ידי יונתן קרת (גילוי נאות - הוא אחד מהאחים שישבו איתי בשירותים בעת קריאת המערכונים של לוין). "זה כתוב כל כך מצחיק שזה כמעט מפחיד להלחין את זה" משתף קרת, שעד היום הלחין בעיקר טקסטים שהוא עצמו כתב. "להלחין טקסט שלי זה קל, כי בדרך כלל המוזיקה מתנגנת אצלי בראש כבר כשאני כותב את הטקסט. אבל במקרה של לוין האחריות גדולה כל כך, כי זה כתוב טוב כל כך וכי לטקסטים האלה יש מקום כל כך קנוני בתרבות שלנו, ובזכרונות האישיים של כל אחד. רק בקריאה הראשונה כשכולם צחקו נרגעתי קצת". קרת, כמו שאר המלחינים, עבד יחד עם הזמרים המבצעים בתהליך משותף שהייתה לו השפעה גדולה על התוצר הסופי. "העבודה עם יעל לויטה ועודד רייך על הקטע מהג'יגולו מקונגו עזרה לי מאוד כי הבנתי דרכם מה עובד ומה לא עובד" מספר קרת, "לשניהם יש חוש קומי משובח וגם קולות נפלאים וזה כיוון אותי למקומות המוזיקליים הנכונים".
גם דוד זבה הלחין כבר שתי אופרות עם ליברית שהוא עצמו כתב, ומעיד כי במקרה של לוין הוא התייחס לטקסטים בכובד ראש ובזהירות. ההיכרות המעמיקה של זבה עם הזמרות, על האיכויות הווקאליות והדרמטיות של כל אחת מהן, הנחו אותו בכתיבה. "כשכתבתי את הקטעים ואת העיבודים כבר ידעתי בדיוק מי הולכת לשיר מה" הוא משתף, "וזה דבר נפלא - זה גם מנחה אותי וגם מאפשר לי לכתוב לכל אחת בדיוק את מה שמתאים לה. זה מוציא את הטוב ביותר גם מהטקסט, גם מהמוזיקה, וגם מהביצוע".
לחבר את הנקודות
הכבוד לטקסטים של לוין והרצון לתת להם פרשנות בימתית שתעצים אותם אבל גם תשמר את האיכויות המובנות שבהם שלהם, הנחו את הבמאית שירית לי-וייס בעבודה על הקונספט הבימתי והובילו אותה לביים את ההפקה כסדרה של תמונות, כל תמונה והייחוד הוויזואלי שלה. "הבנתי שאסור לי לנסות ליצור קוהרנטיות מלאכותית" אומרת לי-וייס, ומשתפת כי זו הסיבה שהיא החליטה לשמר את המבנה של המערכונים בלי לנסות לכפות עליהם קו מחבר. "יש פה מערכונים קומיים ופוליטיים, שכמו תמיד אצל לוין יש בהם המון תחכום וגם המון גרוטסקיות. לוין לוקח דמויות שהן נורא ספציפיות ונורא רגילות, ודרכן אומר דברים מהותיים על המין האנושי, עם ההומור והטרגיות שבו". כך הגתה לי-וייס קונספט של אייקונים היסטוריים, מעין "מונטי פייטון פוגש את היהודים באים" כפי שהיא מגדירה את זה. המערכונים נעים מסיפור אדם וחווה, דרך בית המלוכה הבריטי ומארי אנטואנט, ועד ללהקות הצבאיות, כאשר בכל סצנה הטקסט הלויני העוקצני מפוצץ את בועת הסמליות וחושף אמת אנושית אוניברסלית. "כמובן בטקסטים של לוין יש מוטיבים חוזרים" מסבירה לי-וייס, "ובעיקר סב-טקסטים חוזרים. ולכן תוך כדי עבודה ראינו עד כמה הקטעים בעצם כן מתחברים יחד באופן מופשט לכדי אמירה שלמה, שכמו תמיד אצל לוין יש בה הכל: צחוק, עצב, קומדיה, טרגדיה, יופי וכאב".
