ורדי שינה את מהותו של הרקוויאם הקתולי כאשר העניק לו פרטיטורה סימפונית מתוחכמת, קטעי סולו וירטואוזיים, ותנופה דרמטית. הרקוויאם שלו נכתב גם הוא כדי לכבד את המתים, אבל לא פחות מכך הוא מספר על גורלם של בני האדם החיים בצל המוות.
מאת יעל קרת
“ורדי נולד להלחין לתיאטרון: אפילו כאשר כתב את הרקוויאם, מיסה כנסייתית קתולית, הוא לא יכול היה להתכחש לחלק הדרמטי הטבוע בו. אבל ותחנונים, יראה ואמונה - מדברים ברקוויאם שלו בשפה אינדיבידואלית ומלאת תשוקה, שפה שונה לגמרי מזו שאנחנו רגילים לשמוע בכנסייה". המילים הללו נכתבו בשנת 1875 על ידי מבקר המוזיקה אדוארד הנסליק, לאחר ששמע את הרקוויאם של ורדי בהופעת הבכורה שלו בוינה. הנסליק המשיך לדבר בשבחו של ורדי, בעודו מעלה את הטיעון שדבקות דתית יכולה לקבל ביטויים שונים: "לאמונה יש ארצות מוצא ויש לה זמנים; מה שנדמה כה חושני ברקוויאם של ורדי, מגיע מההרגלים הרגשיים של החברה ממנה הוא בא, וזו השפה בה הוא מדבר אל אלוהים. אנחנו צריכים לשמוח על כך שקיבלנו יצירה כנסייתית מודרנית, כל עוד היא מבטאת אמונה, כנות ויופי. העיסוק בעמידתה של יצירה אמנותית בקריטריונים כנסייתיים ספציפיים, הופכת מפוקפקת יותר מיום ליום".
מדוע חש הנסליק צורך "להגן" כך על ורדי והרקוויאם שלו בשלהי המאה ה- 19? קשה אולי להאמין, אבל במקביל לקדמה המדעית, המהפכנות והשינויים הדינמיים, התקיים באותם ימים גם דיון סוער ואנכרוניסטי לגבי מהי "מוזיקה כנסייתית אמיתית". הכנסייה הקתולית דרשה שהמוזיקה שנכתבת לכנסייה לא תכלול שום מאפיין "בלתי קדוש, חילוני או תיאטרלי", דרישה שקבלה שלה היתה למעשה כניעה אמנותית מוחלטת. מלחינים של מוזיקה חילונית נדרשו לשוב אל המזמורים הגרגוריאניים כמקור ההשראה לכתיבת מוזיקה דתית, או לחלופין לאמץ "סגנון כנסייתי" שהפך את המלחין ואישיותו המוזיקלית למשניים לחלוטין, כמעט בלתי רלוונטיים. התוצאה הייתה חזרה למאבק הכוחות הישן והמעייף בין הכנסייה לאמנות. במאבק הזה, היה ברור באיזה צד יבחר ורדי.
נוצרי מסוג אחר
חברו הטוב של ורדי, הליברטיסט אריגו בויטו, כתב עליו לאחר מותו כי "במובן הרעיוני, המוסרי והחברתי, ורדי היה נוצרי למופת. אבל חשוב מאוד להיזהר שלא להציג אותו כקתולי במובן התיאולוגי והפוליטי של המילה - זה יהיה חטא גדול לאמת של ורדי". ואכן, לא הרעיון לרקוויאם ולא המוטיבציה לכתיבתו הגיעו אל ורדי מתוך דבקות נוצרית או עניין מיוחד בעולם התוכן הקתולי. ההיסטוריה האישית של ורדי (כמו העובדה שחי עם אישה מחוץ לנישאין והוקע מן הקהילה הכפרית הקתולית בה הוא חי), תפיסת עולמו הדתית והפוליטית, והסיפור על נסיבות כתיבת הרקוויאם, מובילים כולם למסקנה שורדי לא כתב רקוויאם קתולי. הוא כתב רקוויאם שמדבר על סמכותו של האמן היוצר, גדולתן של האומה והתרבות האיטלקית, והעוצמה הטבועה באדם אל מול האיום הקיומי והנצחי של יום הדין.
לסיפור של הרקוויאם יש למעשה שתי התחלות: האחת במותו של רוסיני ב- 13 בנובמבר 1868, כאשר "שם ענק נעלם מהעולם" במילותיו של ורדי. רוסיני היה סמל של תרבות איטלקית, ומותו התרחש בתקופה סוערת מאד מבחינה חברתית ופוליטית, במיוחד על רקע הפעילות של תנועת ה"ריסורג'ימנטו" - התנועה לאיחוד מחדש של איטליה, שורדי היו מעורב בה עד מאד. הוא כתב למו"ל שלו באיטליה שהוא מציע לכתוב רקוויאם יחד עם מלחינים איטלקים נוספים, שכל אחד מהם יתרום פרק אחד ליצירה. הקונצרט היה אמור לציין את יום השנה למותו של רוסיני. הפרויקט השאפתני אכן יצא לדרך בעזרתם של 13 מלחינים ביניהם ורדי עצמו, שכתב את פרק ה- "Libera me". למרבה הצער, הקונצרט לא יצא לפועל בסופו של דבר, והמיסה לכבוד רוסיני בוצעה לראשונה רק בשנת 1988.
חמש שנים לאחר מותו של רוסיני מת אלסנדרו מנצוני, גם הוא סמל של תרבות איטלקית - משורר, הומניסט, וכמו ורדי תומך נלהב של האיחוד מחדש של איטליה. המוות של מנצוני היה משמעותי עבור כלל הציבור של איטליה שזה עתה אוחדה מחדש, ועבור ורדי בפרט. "אני רוצה לכתוב מיסה לזכרו של מנצוני" כתב ורדי למו"ל שלו, "וזו הולכת להיות מיסה גדולת ממדים. חוץ מתזמורת עשירה ומקהלה, יהיו בה גם ארבעה או חמישה סולנים". המחווה של ורדי נראית גדולה עוד יותר לאור העובדה שמנצוני היה קתולי אדוק, בעוד שורדי סלד מכל סוג של דת מאורגנת. כתיבת הרקוויאם היתה אם כן אקט של ידידות עמוקה, תחושת כבוד, וחזון פוליטי וערכי משותף, שגברו על ההבדלים התיאולוגיים.
ליטורגיקה אופראית
מאז שנכתב והכה בתדהמה את הקהילה המוזיקלית והנוצרית, הרקוויאם של ורדי נחשב לחד-קרן ליטורגי, בטווח שבין יצירה כנסייתית לאופרה תיאטרלית. האיכות הדרמטית של הרקוויאם באה לידי ביטוי ביכולת של ורדי לייצר נרטיב מתפתח, שבא לידי ביטוי באמצעות תפקידי סולו וירטואוזיים ושיאים רגשיים מטלטלים, מבדילים אותו מרקוויאמים אחרים והופכים אותו לתיאטרון מוזיקלי לא פחות מאשר מיסה כנסייתית. הקווים המלודיים בתפקידי הסולנים כמו גם במקהלה, מאופיינים במלודיות עשירות, הבדלים דינמיים תכופים, ותובענות טכנית. אלה תפקידי סולו אקספרסיביים במיוחד, ואשר לרגעים נשמעים ממש כמו אריה או דואט מתוך אחת האופרות של ורדי. התזמורת תומכת בהם עם תפקיד מורכב ועשיר, גם הוא לא נופל באיכותו מתפקידי התזמורת האופראיים המופתיים של ורדי. הפרטיטורה של ורדי דורשת מסירות ודבקות אנושית, אשר מכוונת הפעם לא אל אלוהים, אלא אל העשייה האמנותית עצמה, והאדרת רגשות אנושיים. תוך חקירה של קשת רגשית רחבה שנעה בין צער עמוק לתקווה שמימית, ורדי מותח את הגבולות הליטורגיים ומספק אמירה נוקבת על מאבק בין דת ואמנות, בין אלוהות ואנושות.
להחיות את הגדולה
המוזיקה של ורדי מעוררת תגובה רגשית חזקה לא רק בקרב הקהל, אלא גם אצל המנצחים. הרקוויאם זכה במהלך השנים לאינסוף ביצועים מופתיים מידי המנצחים הגדולים בעולם. חלקם אפילו הקליטו את הרקוויאם מספר פעמים במהלך הקרירה שלהם, חוקרים בכל פעם מחדש את הפרטיטורה המורכבת של ורדי, ומעניקים לה בכל פעם פרשנות אחרת. "כשמנצחים על יצירה כל כך גדולה, לעולם לא מתעייפים ממנה" לדבריו של המנצח המפורסם ג'נאנדראה נוזדה. "אני מנסה לחזור אל הטקסט שורדי כתב פעם אחר פעם, ומנסה להבין לעומק מה הוא באמת רצה. מה שמדהים הוא, שכל פעם אני מגיע לתשובה אחרת". המנצח היווני תיאודור קורנציס, נפעם מהדרך יוצאת הדופן בה ורדי בחר להתחיל את היצירה עצומת הממדים שלו. "ההתחלה של הרקוויאם מדהימה אותי בכל פעם מחדש" הוא אומר, "באופן החרישי בו ורדי מתחיל עם כלי הקשת הנמוכים, ואז המקהלה מצטרפת עם המילים 'Requiem Eternam' (מנוחת עולם), כמו לחישה נצחית של האנושות כולה משחר ההיסטוריה ועד להווה".
המנצח גוסטבו דודמל חושב שהרגע העוצמתי ביותר ברקוויאם הוא רגע קבלת הדין: "אחרי הדרמה האדירה של ה- Dies Ire השמיים נפתחים, ומתוך השקט מגיעה תרועת החצוצרה המפורסמת" מתאר דודמל. "זהו רגע עם אימפקט כמעט אפוקליפטי, בו אצבע אלוהים מופנית אל האדם, מציבה לו מראה על מה שעשה או לא עשה במהלך חייו". את הסולו הזה של החצוצרות ורדי ביקש לנגן מחוץ לבמה, ומבוצע פעמים רבות מאזור אחר של האולם, כדי להמחיש באופן פיזי ממש את הקול הבוקע ממקום אחר, בלתי צפוי. יניק נזה- סגין, המנהל האמנותי של המטרופולין אופרה בניו –יורק, מתייחס לרקוויאם כיצירה שיוצרת לא רק חוויה אמנותית, אלא גם חברתית: "זו יצירה שמדברת על המוות ועל החיים שאחרי המוות – נושאים שכל אדם מתמודד איתם", הוא מסביר. "המחשבה עליהם באופן פרטי מרגישה קודרת ובודדה. אבל העיסוק בהם דרך הרקוויאם, יחד עם כל האנשים האחרים בקהל, יוצר התמודדות קהילתית שיש בה משהו מנחם, ובאופן מסוים אפילו מעורר תקווה".
דן אטינגר, שינצח על הביצוע אצלנו, מתייחס גם הוא למתח שבין הקולקטיבי לאישי ברקוויאם של ורדי, אבל מזווית אחרת: "הרקוויאם מתחיל בלחישה הכי אינטימית שיכולה להיות, שמושרת על ידי מקהלת הגברים כולה. לאורך כל היצירה ורדי משחק על הגבול שבין הפרטי - בקטעי הסולו, ובין הקהילתי – בקטעי המקהלה". אטינגר מוסיף כי זהו רק סוג אחד של דואליות מיני רבים שקיימים ביצירה. "פרטי מול קהילתי, אינטימי וחרישי מול דרמטי ועוצמתי, ליטורגי מול אופראי – הניגודים האלה הם שעושים את הרקוויאם למה שהוא". עבור אטינגר, הניצוח על הרקוויאם של ורדי לא דומה לניצוח על אף רקוויאם אחר. "ורדי הוא מלחין של אופרה", מסביר אטינגר, "ובדיון הנצחי האם הרקוויאם של ורדי הוא ליטורגי או אופראי, התשובה היא לבסוף שהוא גם וגם. הטקסט והקונספט הם ליטורגיים, אבל הכתיבה היא אופראית. הקיצוניות הדינמית, האפקטים שורדי יוצר דוגמת החצוצרות מחוץ לבמה ותופי הבס המאיימים, ולטעמי גם קטעי הסולו שהם בעלי אסתטיקה אופראית לכל דבר. כמנצח, זה נותן לי את החופש ללכת עד הסוף, ממש כמו שאני מנצח על אופרה של ורדי. ומי שיגיע לשמוע, יוכל להרגיש בכך ממש מהשניות הראשונות והמהפנטות כל כך של היצירה החד פעמית הזו".
.jpg)
.jpg)
