מחזה ציני וקודר של ויקטור הוגו הוליד את ריגולטו של ורדי - אנטי-גיבור, אאוטסיידר, אדם שנפגע מהחברה ולכן דוחה אותה. הסיפור של ריגולטו ובתו ג'ילדה הוביל את ורדי לשיאים חדשים של סימביוזה בין דרמה ומוזיקה, באופרה בה הוא מגדיר מחדש מערכות יחסים בין עלילה וצורה, דמות וצליל, קדרות וקלילות. כך נולדה אופרה כובשת, שאי אפשר שלא להתמסר אליה
מאת יעל קרת
סיפור עוצמתי
הדוכס ממנטואה הוא רודף שמלות מושחת, שיכור מכוח ומכסף. ריגולטו, ליצן החצר המנודה והשנוא שלו, שומר בקנאות אובססיבית על בתו ג'ילדה בביתם הצנוע באחוזת הדוכס. במסיבה באחוזת הדוכס, האציל מונטרונה זועם על כך שהדוכס ניצל את בתו, וריגולטו צוחק עליו. בתגובה, מונטרונה מטיל קללה על ריגולטו. באותו הלילה, ג'ילדה מתוודה שהתאהבה בגבר מסתורי (שהוא למעשה הדוכס שמתחזה למישהו אחר), ומיד אחר כך נחטפת מביתו של ריגולטו היישר אל חדרו של הדוכס. כשריגולטו מגלה על כך, הוא יוצא מדעתו ופונה לרוצח השכיר ספרפוצ'ילה כדי שיעזור לו לתכנן נקמה. התכנית של השניים יוצאת משליטה, והקללה של מונטרונה מגשימה את עצמה באופן הטראגי ביותר.
צורה אופראית חדשה
"הגיתי את ריגולטו כאופרה ללא אריות כניסה, ללא סצנות סיום, ועם שרשראות אורגניות של דואטים" ורדי אמר. "זה הסיפור הכי טוב והכי אפקטיבי שכתבתי לו מוזיקה עד היום, יש בו מצבים עוצמתיים, גיוון, ברק, ופאתוס". היחסים בין תוכן וצורה הם אחד הנושאים הכי מעניינים בהיסטוריה של האופרה. כך לדוגמה, האופרה אורפיאו ואאורידיצ'ה של גלוק (שעלתה אצלנו לאחרונה), נחשבת לאופרה הראשונה בה הדרמה הכתיבה את הצורה, ולא להפך. מעניין לראות אם כך, שתשעים שנה מאוחר יותר ורדי עדיין הרגיש שהוא מחדש, בכך שהוא נותן לסיפור להוביל אותו בעיצוב הצורה המוזיקלית. כנראה שוורדי עדיין הרגיש שהצורה משחקת תפקיד מרכזי מדי, ומה שהיה נראה לגלוק כמו שבירה קיצונית של מוסכמות צורניות בתקופתו, היה עדיין מיושן ומלאכותי מדי עבור ורדי. ההצלחה של ריגולטו בעיניו של ורדי, הייתה טמונה באיחוד מוחלט בין הדרמה והצורה המוזיקלית, מה שהוביל אותו לכתיבה רציפה ללא הפסקות מיותרות, או עצירה של הדרמה עבור אריה כזו או אחרת. כבודם של הזמרים לא עניין אותו, רק הדרמה עמדה כנר לרגליו. ורדי מתייחס לאופרה כולה כמקשה אחת, חזון שהמשיך להתהוות ולהתפתח באופרות של פוצ'יני ומלחינים איטלקים אחרים בשלהי המאה ה-19, וכמובן גם באופרה של המאה ה-20.
שילוב שקספירי בין אופל וקלילות
ריגולטו מלאה בניגודים: היא נפתחת עם מוטיב גותי ומאיים בחצוצרות וכלי נשיפה ממתכת. המוטיב הזה, שאפשר להסתכל עליו כעוד מוטיב גורל ורדיאני טיפוסי, הוא אובססיבי, קודר ודרמטי, שהולך והופך אלים ככל שהאופרה מתקדמת. באותו זמן, כמו במציאות מקבילה, עולמו של דוכס יהיר ואדיש מתואר דרך חצר מלכות עולצת ונהנתנית. המוזיקה משתנה ללא היכר כשהיא הופכת קלילה והומוריסטית, משקפת ניתוק חסר דאגות שכסף וכוח קונים עבור בעליהם העיוורים לסבלם של אחרים. גם האופי של הדמויות משתקף בבירור דרך המוזיקה, עם הדוכס, שפותח עם האריה הנפלאה של המערכה הראשונה "Questa o quella" (אישה כזו או אחרת) שהיא ברקרולה איטלקית מהירה, עממית ונונשלנטית; ג'ילדה הטהורה עם מוטיב מלודי יפהפה ומלא תמימות בחליל; וריגולטו, ליצן החצר המנודה, עם מוזיקה סוערת ודרמטית. הבחירה של הצורה המוזיקלית באה לשרת גם כאן את המהות של הדמות: הדוכס מקבל אריות מסורתיות ופורמליות, בעוד שהמוזיקה של ריגולטו מסרבת לציית לחוקים הצפויים של מבנה מוזיקלי, והיא משוטטת בחופשיות בין דיבור ושירה, בדומה לסירוב של ריגולטו לציית לחוקי החברה. ורדי משתמש בדמויות כדי לייצר מתח בין קומדיה וטרגדיה, במלאכת אריגה מוזיקלית שמפתיעה את המאזין, ושומרת על רף ריגוש גבוה לאורך האופרה כולה.
בית ספר לקומפוזיציה
נכון, על טעם וריח אין להתווכח. ולמרות זאת, קשה להתנגד לקביעה שריגולטו היא פשוט אופרה טובה. מתוחכמת אבל פשוטה, משכנעת במסר הרגשי שלה, דרמטית אבל לא פאתטית, קליטה עד כדי ממכרת, מושכת אותנו אל תוך הסיפור בלי שנוכל להתנגד. ורדי היה Song writer נפלא, וגם בריגולטו הוא לא מאכזב. בתוך מסגרת מוזיקלית מתוחכמת ויצירתית, הוא משבץ ממתקים ממכרים כמיטב המסורת. הנה שתי דוגמאות:
"Caro Nome" (שם יקר) - באריה המרכזית שלה, ג'ילדה בת ה-16 נמסה מהשם הסקסי (אך פיקטיבי) של הדוכס, שמפתה אותה ומוליך אותה שולל. ורדי נותן כאן מאסטר קלאס על איך לכתוב מוזיקה שמשקפת את הנפש באופן גרפי כמעט, כשהוא כותב מנגינה עדינה ושברירית שבנויה מצלילים קצרים ורכים, עם הפסקות רבות ביניהם. הוא מצליח לחקות באופן מוזיקלי את הנשימה הבלתי סדירה והמרוגשת של ג'ילדה, ומוסיף אפיזודות שובבות של חליל, ביטוי מוזיקלי מקורי ומשכנע של פרפרים בבטן.
"La Donna E Mobile" (נשים הן הפכפכות) - האריה הכי מפורסמת והכי מדבקת באופרה, בה הדוכס שר על כמה נשים הן הפכפכות. כן כן, אותו דוכס שכל תכליתו בחיים היא לכבוש כמה שיותר נשים, ושככל הנראה גם כופה את עצמו עליהן. הטקסט המיזוגני עד כדי גועל, עומד בניגוד מוחלט למנגינה קליטה וממכרת, כזו שהקהל מתמסר אליה כמעט בעל כורחו. בלי שנשים לב, ורדי הופך אותנו שותפים לתפיסת העולם המעוותת של הדוכס.
כבר הזכרנו איך ורדי משלב בין קלילות ורצינות באופרה הזו, וכך הוא עושה גם במלאכת ההלחנה, כאשר לצד הנאמברים הקליטים כמו אלה שהזכרנו, הוא כותב אנסמבלים מדהימים במורכבותם. דוגמה מצוינת היא הרביעייה "Bella figlia dell'amore" מהמערכה האחרונה, בה ארבע דמויות שרות במקביל: ריגולטו, ג'ילדה, הדוכס, ומדלנה. ורדי מתאר את הסיטואציה דרך נקודות מבט שונות, כשהקווים המוזיקליים מתקיימים לחוד וביחד, ממש כמו האג'נדה של כל אחת מהדמויות. הקוורטט הזה נחשב למופת של הלחנה אופראית לאנסמבל, ואפילו ורדי עצמו אמר שהוא "לא מצפה לכתוב אי פעם משהו יותר טוב מזה".
תזמור מבריק
ורדי היה מתזמר נהדר, ובריגלוטו הוא מביא את המיומנות שלו לשיאים חדשים, כאשר גם הבחירות התזמוריות רתומות להעצמת הדרמה. דוגמה נפלאה אחת היא הדואט בין ריגולטו וספרפוצ'ילה, הדואט הראשון של ורדי לשני קולות גבריים נמוכים. ורדי מייצר מרקם יוצא דופן, כאשר את הליווי מנגנים כלי המיתר הנמוכים יחד עם קלרינטים ובסונים, ומעליהם המנגינה מנוגנת על ידי צ'לו וקונטרבס, שניהם עם סורדינה - משתיק שמונח על המיתר וגורם לצליל להישמע עמום וחלש יותר. כלי המיתר הנמוכים משקפים את שני הקולות הגבריים, והמנגינה מתגנבת בערמומיות בעודה עוברת בין מז'ור למינור (שוב, ורדי לא מאפשר לנו להחליט אם לחייך או לפחד).
אהבה אחרת
האהבה הגדולה בריגולטו אינה רומנטית, אלא אהבה בין אבא לבת. זה נושא חוזר באופרות של ורדי, באופן יוצא דופן לאופרה האיטלקית של המאה ה-19. לואיזה מילר וסימון בוקנגרה הן דוגמאות מתבקשות, אבל גם נבוקו, הטרובדור, ערבית סיציליאנית, כוחו של גורל ואאידה, סובבות סביב יחסי הורה וילד, והמשמעות שלהם בקונטקסט של נאמנות, אהבה, גורל והקרבה. ההנחה הרווחת היא שסיפור החיים העצוב של ורדי הוא שהוביל אותו להתעסק בנושא הזה: ורדי איבד שני ילדים, בן ובת, בנישואיו הראשונים, וזמן קצר לאחר מכן איבד גם את אשתו. בנישואיו השניים לזמרת ג'וזפינה סטרפוני, לא נולדו לשניים ילדים.
ריגולטו הוא אדם מריר וציני, וג'ילדה היא האושר היחיד בחייו. אחרי שאמה מתה הוא עושה הכל כדי לגונן עליה, והולך רחוק מדי כשהוא כולא אותה בבית ולא נותן לה לצאת. ריגולטו מקווה לחסוך מג'ילדה את המציאות החברתית שהוא סולד ממנה כל כך, אבל כמו תמיד אצל ורדי, הדבר שאנחנו הכי מנסים להימנע ממנו קורה ביתר שאת. ג'ילדה מתאהבת בגבר הכי לא נכון, שוברת את כל החוקים של אבא כדי לראות אותו, ומשלמת בחייה כתוצאה מתכנית הנקמה של ריגולטו שיוצאת משליטה. יש באופרה שלושה דואטים גדולים של ג'ילדה וריגולטו, וכך ורדי לא משאיר מקום לספק שזו מערכת היחסים המשמעותית ביותר באופרה. בסוף היצירה, ברגע בו באופן מסורתי הגיבורה מתה בזרועות המאהב שלה, ג'ילדה מתה בזרועותיו המחבקות של ריגולטו, שאיבד את הדבר היקר לו מכל.
לא בכדי ריגולטו נחשבת אחת הקלאסיקות הגדולות, ואופרה מצוינת למתחילים: יש בה מוזיקה שהיא לא רק יפה אלא גם מרתקת ודרמטית, עלילה בנויה היטב, דמויות עגולות ואמביוולנטיות (אנחנו לא תמיד אוהבים את ריגולטו, ואנחנו לא בהכרח מסכימים עם הבחירות של ג'ילדה...), ודילמות אנושיות אוניברסליות. ובדומה לאופרות הגדולות של מוצרט, יש בה גם אמירה נוקבת על מעמדיות ופריבילגיה, ועל איך כוח יכול להשחית אמות מידה מוסריות. הסוגיות האלה הן שהופכות אותה רלוונטית היום, יותר מתמיד.
.jpg)
