הדיאלוגים של הכרמליטיות

המרקיז ובנו מודאגים לגבי בלאנש, אשר המרכבה שלה הותקפה על ידי האספסוף בעת שהיתה בדרכה הביתה. המרקיז נזכר במהומות בעבר שהשפיעו על אשתו, שמתה יום לאחר שנחשפה להן כשהיא יולדת בלידה מוקדמת את בלאנש שמאז גדלה כבת ביישנית ומופנמת. כאשר בלאנש מגיעה היא נבהלת מהצל של אחד המשרתים בבית. היא מספרת לאביה שהיא החליטה להיות נזירה במנזר של הכרמליטיות.

תמונה שנייה – חדר השיחות במנזר הכרמליטיות

מספר שבועות מאוחר יותר אם המנזר המבוגרת והחולה, מדאם דה קרואסי, מראיינת את בלאנש ומסבירה לה כי המנזר הוא מקום לתפילה ולא מקום של מסתור. היא מתרשמת מנחישותה של בלאנש להפוך לנזירה. בלאנש מספרת לה כי במידה ותתקבל למנזר היא תבחר בשם הנזירה בלאנש של ייסוריו של ישוע.

תמונה שלישית – חדר העבודה במנזר

בלאנש והנזירה הצעירה קונסטנס משוחחות על הפחד שלהן מהמוות. בלאנש מודה כי היא מקנאת באופי הקליל של קונסטנס ומגנה את העליצות שלה בעת שאם המנזר חולה מאוד. קונסטנס אומרת לבלאנש כי היא משוכנעת ששתיהן תמותנה צעירות ובאותו היום.

תמונה רביעית – המרפאה במנזר

מדאם דה קרואסי גוססת, אך אינה מוכנה עדיין למות למרות שחייה היו מלאים בתפילה מתמדת. היא מאשררת את בלאנש כנזירה הצעירה החדשה במנזר ומבקשת מהאם מארי שתשגיח עליה. אם המנזר מודה כי היא מבועתת מפחד ובהזיותיה רואה את המנזר ריק והרוס. האם מארי מנסה להרחיק את שאר הנזירות מהמקום אך בלאנש חוזרת וחוזה באם המנזר ברגעיה האחרונים כשהיא מתה בפחד ובייאוש.

מערכה שנייה

תמונה ראשונה – חדר התפילה במנזר

קונסטנס ובלאנש מתפללות לצד ארון הקבורה של אם המנזר. בלאנש המבוהלת רוצה לברוח, אך האם מארי מגיעה ומרגיעה אותה. קונסטנס מקווה כי האם מארי תיבחר להיות אם המנזר החדשה ומנסה להבין מדוע אם המנזר מתה מוות כה קשה. אולי, היא חושבת, בני האדם בעצם מתים עבור אחרים, ובזכותה של אם המנזר מישהו אחר יגלה בעתיד כי המוות הוא דבר קל.

תמונה שנייה – חדר מועצת הנזירות במנזר

מדאם לידואן נבחרה להיות אם המנזר החדשה. היא מדברת עם הנזירות ומבקשת מהן להיות סבלניות וענוות.

תמונה שלישית – חדר השיחות במנזר

אחיה של בלנש מגיע ומתחנן בפניה כי תעזוב את המנזר ותחזור הביתה לאביהם, אך היא מסרבת.

תמונה רביעית – חדר תשמישי הקדושה במנזר

הכומר מוביל את המיסה בהסתר. הנזירות מדברות על הטרור שאחז במדינה והאם מארי מנסה להבין אם קרבן אישי הוא הפתרון. מדאם לידואן מזכירה להם כי רק האל הוא זה הבוחר בקדושים. שני נציבים מודיעים לנזירות כי הן גורשו מהמנזר אבל אחד מהם מבטיח לעזור להן ולשמור על ביטחונן. אחת הנזירות נותנת לבלאנש פסלון קטן של ישוע הילד. כאשר קריאות של המון נשמעות מבחוץ, בלאנש העצבנית מפילה את הפסלון שנשבר והיא נבהלת מהמשמעות של מה שקרה.

מערכה שלישית

תמונה ראשונה – חדר התפילה במנזר

במנזר ההרוס האם מארי מציעה כי כל הנזירות יישבעו למות כקדושות, החלטה שחייבת להתקבל על ידי כולן פה אחד. חלק מהנזירות חושבות שבלאנש תתנגד. כאשר ספירת הקולות מסתיימת מתברר כי קול אחד היה נגד אבל קונסטנס ישר אומרת כי זה היה קולה שלה וכי היא עתה רוצה להפוך את החלטתה. הנזירות נשבעות למות כקדושות ובלאנש בורחת מהמנזר בעת שחיילים מגיעים ומגרשים את הנזירות מהמנזר שלהן. הנזירות לובשות עתה בגדים רגילים וקצין אחד מברך אותן כאזרחיות החדשות של הרפובליקה ומזהיר אותן להימנע מלקיים טקסי דת כלשהם. אם המנזר שולחת נזירה אחת להזהיר את הכומר שהסכים לערוך עבורן מיסה.

תמונה שנייה – הספרייה בביתו של המרקיז דה-לה פורס

בלאנש נאלצת עתה לעבוד כמשרתת בבית ההרוס של אביה שהוצא להורג בגיליוטינה. האם מארי מוצאת אותה ומנסה לשכנע אותה לחזור לנזירות, אבל בלאנש מסרבת ומעדיפה להישאר בבית משפחתה. מאוחר יותר היא מבינה כי שאר הנזירות נאסרו.

תמונה שלישית – בית הסוהר של הנידונים להוצאה להרוג

מדאם לידואן מצטרפת לנזירות בבית הסוהר שם הן נשבעות למות יחדיו כקדושות. קונסטנס מספרת כי היא חלמה על שובה של בלאנש. סוהר מקריא לנזירות את גזר דין המוות. מדאם לידואן מברכת את הנזירות. כאשר האם מארי מגלה שהנזירות החליטו למות מות קדושים היא מחליטה להצטרף אליהן אבל הכומר מזכיר לה כי רק האל יכול להחליט מי תהפוך לקדושה ומי לא.

תמונה רביעית – 17 ביולי 1795. כיכר המהפכה

המון רב נקהל כאשר הנזירות, עם מדאם לידואן בראשן, מובלות לעבר הגיליוטינה. עם כל מכה של הלהב, הקולות של הנזירות המתפללות נחלש ומושתק עד אשר קונסטנס היא האחרונה להישאר בחיים. בדרכה לגרדום היא רואה את בלאנש המתקרבת מהקהל וצועדת בעקבותיה אל הגרדום.

עבור אל הלשונית הבאה

מלחין קתולי שמצא מחדש את אלוהים אבל היה גם הומוסקסואל מוצהר. סיפור היסטורי על 13 נזירות שהוצאו להורג באכזריות במהפכה הצרפתית. מסר אקזיסטנציאליסטי על התמודדות הרואית עם פחד ממוות. בלי רומנטיקה, בלי אקזוטיקה, בלי מלודרמה. איך בכל זאת "הדיאלוגים של הכרמליטיות" הפכה לאחת האופרות החשובות של המאה ה-20, ולמה כל כך כדאי להכיר אותה

מאת יעל קרת

פיסת היסטוריה מרתקת

בבסיס האופרה שפרנסיס פולנק כתב בשנת 1957, סיפורן של קבוצת נזירות ממנזר כרמליטי בקומפיין, שהוצאו להורג תחת הגיליוטינה בזמן המהפכה הצרפתית. הרדיפה של הנזירות ורציחתן, בוצעו על ידי שלטון הטרור שליווה את המהפכה הצרפתית וטען כי לצד האצולה והמלוכה, הכנסייה גם היא חלק מתופעת הריקבון שפשט בחברה הצרפתית, ולכן כל עיסוק דתי נחשב כחטא נגד ערכי המהפכה: "שוויון, חירות ואחווה".

כמו שקרה במנזרים רבים במהלך המהפכה, גם מנזר הכרמליטיות בקומפיין הותקף, חלק מהנזירות שחיו בו נרצחו, ושאר הנזירות גורשו ממנו לאחר שציוו עליהן להתכחש לנדרים שנדרו. הנזירות בקומפיין סירבו לעשות זאת, ובהנהגת אם המנזר הן החליטו שלא לבגוד באמונה ובנדרים שלהן, ולמות מוות מרטירי. בתהליך קצר וידוע מראש, הנזירות נשפטו והורשעו בבית המשפט תחת סעיף של "פשעים נגד העם הצרפתי". השופט שכתב את גזר הדין, כתב אותו עוד לפני המשפט עצמו ואף הודיע על התוצאות לתליין. ליד הגרדום, כל אחת מהנזירות חידשה את הנדרים שלה.

נקודת מבט אחרת

האופרה מספרת את הסיפור הזה דרך עיניים של דמות פיקטיבית, בלאנש דה לה פורס. בלאנש היא אישה צעירה ממשפחה אריסטוקרטית, שחוששת מהשפעת המהפכה עליה ועל משפחתה. היא מחליטה לברוח מהבית ולהצטרף למנזר הכרמליטיות, בלי לדעת שהיא למעשה חורצת את גורלה. בלאנש מקבלת על עצמה את חיי הפרישות והאמונה, ומפתחת קשרים קרובים עם אחיותיה למנזר. אבל כשהנזירות מחליטות למות ולא להיכנע לתכתיבי המהפכה, בלאנש הנסערת והמפוחדת בורחת. היא הרי הגיעה לשם כדי לברוח ממוות. אבל ברגע האחרון, בעודה צופה באחיותיה הנזירות צועדות זו אחר זו אל הגרדום באמונה מלאה ושלווה נצחית, היא בוחרת להצטרף אליהן.

נקודת המבט של בלאנש מאפשרת לפולנק להשתמש בסיפור ההיסטורי כבסיס למסע פנימי סוער ומלא דקויות פסיכולוגיות. בלאנש מתחילה את המסע שלה מעורערת ומבולבלת - היא מגיעה למנזר מלאה פחד וסימני שאלה, ולא מתוך דבקות דתית או בחירה שלמה עם חיים חדשים. היא גם עוזבת מאחור את אביה ואחיה שמנסים להניא אותה מההחלטה להצטרף למנזר, החלטה שנראית להם פזיזה וחסרת טעם. הדיאלוגים של בלאנש מהווים את הסצנות השונות באופרה: שיחה עם אחיה שבא לבקר אותה במנזר, שיחות עם חברתה הקרובה הנזירה קונסטנס, עם אם המנזר, ולא פחות מכך עם הקולות השונים שחיים בתוכה. השיחות הללו הן חלק מתהליך שבלאנש עוברת, במהלכו היא מוצאת את האמת הפנימית שלה, את האומץ שהיא חיפשה כל הזמן, ואת האמונה. תהליך שפולנק הכיר מקרוב.

אישיות מלאת סתירות

פרנסיס פולנק היה אחד המלחינים הצרפתים הנפלאים של המאה ה- 20. הוא כתב מוזיקה מגוונת מבחינת צורה וסגנון, קומוניקטיבית ובמקביל מתוחכמת, יצירתית ומקורית. הוא היה אחד המלחינים היחידים במאה ה- 20 שכתב מוזיקה חילונית לצד דתית, דואליות ששיקפה גם את חייו הפרטיים. האופרה "הדיאלוגים של הכרמליטיות" היא אחד משיאי היצירה שלו, והיא מבטאת אולי יותר מכל יצירה אחרת של פולנק את השלמת התהליך שעבר, מבחינה אמנותית ואמונית.

אחרי שעזב את משפחתו האולטרה-קתולית בדרום צרפת, פולנק התברג במרכזה של הסצנה האמנותית הסוערת של פריז בשנות ה- 20. הוא חי כהומוסקסואל מוצהר והתרועע במעגלים בוהמיינים-ליברליים, והמוזיקה שלו היתה בהתאם - קלילה, אירונית ומלאת צ'ארם, לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. הספונטניות וההומור ביצירה שלו, לצד החיבה המוצהרת שלו לביצועים בלתי רשמיים במועדונים וסלונים, סימנו עידן מוזיקלי חדש והיו הוצאת לשון ממזרית כלפי הממסד המעונב והרציני.

ב- 1936 חבר קרוב של פולנק נהרג בתאונת דרכים, ופולנק מצא את עצמו מתנחם בחיקה של הנצרות הקתולית, שהייתה חלק משמעותי מילדותו. החזרה בתשובה הובילה אותו לכתוב שורה של יצירות דתיות נפלאות בעזרתן פולנק השלים את החזרה בתשובה שלו, וגם בנה לעצמו מוניטין של מלחין רציני. אירועי מלחמת העולם השנייה חיזקו את האמונה של פולנק והעניקו עומק חדש לכתיבה שלו, והיצירות שכתב בעקבות המלחמה המשיכו לגלם את הצדדים השונים של האישיות שלו, בתוך שפה מוזיקלית מקורית לחלוטין. הדיאלוגים של הכרמליטיות מ- 1957, אחת היצירות השאפתניות ביותר שלו, מבטאת באופן מושלם את הסגנון של פולנק בשנים המאוחרות של חייו, ומדברת על נושא שהיה קרוב כל כך לליבו. זו יצירה אותנטית ואישית, בה פולנק מסכם את כלל ההשפעות המוזיקליות שספג במהלך חייו יחד עם טביעת האצבע הייחודית שלו. זו כנראה הסיבה שהיא אחת הדוגמאות הבודדות לאופרה מהמאה ה- 20 שהפכה לקלאסיקה המבוצעת תדיר על במות ברחבי העולם.

אופרה מסוג אחר

למרות הפוטנציאל המלודרמטי של סיפור טראגי כמו זה של הכרמליטיות, פולנק (יחד עם ז'ורז' ברננוס, שכתב את המחזה עליו מבוססת האופרה) כתב אופרה עדינה, עם מהות של אנדרסטייטמנט. הסיפור לא מוצג בצורה סנסציונית, או אפילו סנטימנטלית - האירועים הטראגיים של הנזירות במהפכה הצרפתית משמשים למעשה כרקע לדרמה האמיתית ולנושא העיקרי של האופרה, והוא המסע הרוחני הפנימי בדרך להשלמה ולקבלה. הביטוי המוזיקלי לכך, הוא כתיבה שיש בה חדשנות לצד שמרנות: המבנה הכולל של האופרה הוא מבנה מסורתי בשלוש מערכות, אבל כל אחת מהן מחולקת לסצנות נפרדות שיוצרות תחושה אפיזודית. באופרה יש רצ'יטטיבים וחלקים שירתיים, אבל אין נאמברים מובהקים כמו אריות או דואטים, וגם החלקים המושרים דיבוריים בסגנון שלהם. הסצנות נשמרות בספקטרום אינטימי, שמשתקף גם בשימוש הצנוע של פולנק בתזמורת, המחולקת רוב הזמן לקבוצות כלים שמנגנות בנפרד, ולא מנגנת בהרכבה המלא. ברור שזו בחירה מודעת של פולנק, שיצירות ליטורגיות אחרות שלו דוגמת ה"גלוריה" או ה"סטאבט מאטר" מדגימות ניצול מקסימלי של עוצמות התזמורת. השינוי קורה רק בסצנה האחרונה והמפוארת, בה האומץ של הנזירות להתמודד עם הפחד האולטימטיבי, מתורגם לעושר צלילי שחורג מהגבולות שפולנק שרטט לאורך האופרה.

האפיזודיות שנוצרת בעקבות הסצנות הקצרות, תורמת לתחושת החיפוש שמאפיינת את המסע של בלאנש, בזמן שהיא חוקרת את הסתירות והאתגרים של הקיום האנושי, עם או בלי אמונה דתית. אל הפסיפס הזה פולנק מוסיף דמויות צבעוניות ומובחנות של נזירות, כל אחת מהן מהדהדת את הסוגיות שבלאנש מעלה בצורה שונה. הדמות של בלאנש מאופיינת כעקשנית, סוערת ומיוסרת, ופולנק מעניק לה תפקיד שהוא וירטואוזי ועמוק במקביל, תפקיד שדורש סופרן לירי גמיש וצבעוני שמגיע גם להבעה דרמטית. הנזירה קונסטנס מקסימה את בלאנש באופטימיות ובביטחון שלה, בעצמה כמו גם באמונה שלה. קונסטנס היא קרן השמש של המנזר על נטייתו הקודרת, ובאופן טבעי פולנק כותב אותה כסופרן גבוה ומבריק. שתי נזירות בוגרות ומנוסות יותר מדגימות מודלים שונים של הדרכה אימהית: מאדאם לידואן, אם המנזר החדשה, היא מלאת חמלה ואוהבת ומאחדת את הנזירות לפני מותן. פולנק כותב את התפקיד המורכב הזה עבור קול סופרן לירי חם, שיש בו קשת של צבעים, מבהירות חודרת עד עומקים כהים (אחד הביצועים האייקונים של התפקיד הוא זה של הסופרן האגדית ג'סי נורמן). האם מארי, המועמדת הטבעית יותר לתפקיד אם המנזר, היא נצר למשפחת המלוכה שנשלחה למנזר מאחר שנולדה מחוץ לנישואין. היא מנסה להתגבר על העלבון ותחושת הנישול, דרך דבקות עיקשת באמונה דתית, וכמיהה למות-קדושים. פולנק העניק לה קול מצו לירי ותפקידה מתאפיין בקפיצות בין קווים נמוכים ודיבוריים לקווים גבוהים מאוד שמגיעים ברגעים בהם הדמות מבטאה אימה, כעס, בושה וכשלון. דוגמאות אלה מלמדות על האופן שבו פולנק מצליח לצייר קולות נשיים מגוונים ועצמאיים בתוך מרחב שעלול לבטל זהות אישית. דווקא הרגע בו הזהויות מתאחדות לשירה מקהלתית המנונית, בסצנה המסיימת את האופרה, הוא רגע של כוח ובחירה, רגע בו כל אחת מהנזירות מגיעה לשלמות אולטימטיבית עם עצמה.

המנון לחיים ולמוות

סצנת הסיום המצמררת של האופרה מתארת את צעדת הנזירות אל הגיליוטינה, מוכנות למות למען האמונה שלהן. הן פותחות בשירה משותפת של הטקסט "Salve Regina", טקסט ליטורגי מוכר שמהלל את מריה הקדושה. בתחילה הן שרות כולן יחד, מעניקות זו לזו כוח בעמידה איתנה אל מול המוות. בכל פעם שנשמע קול הגיליוטינה הרועם מעל התזמורת, אחת מהן מפסיקה לשיר. הסאונד של הגיליוטינה, מופק בדרכים שונות בכל הפקה - בתי אופרה אחדים משקיעים בבניית דגם ריאליסטי של גיליוטינה שמשמיע את קול החיתוך, בעוד הפקות אחרות יאפשרו שימוש בכלים אלטרנטיביים או אפקטים אלקטרוניים. ההחלטה תלויה כמובן בסוג ההפקה, בזמן בו ההפקה הספציפית מתרחשת, ובדרישות הבמאי והמנצח.

המוזיקה הכוראלית ממשיכה להתנגן למרות קטיעות הגיליוטינה, כמו מנגנון דטרמיניסטי עיקש ואדיש. אולי פולנק ניסה להראות שהעולם ממשיך להסתובב למרות הטרגדיות שמתרחשות בו, אולי הוא ניסה לשקף דווקא את נצחיות הנשמה של הנזירות אל מול הסופיות של החומר. גם בסצנה אמוציונלית כל כך, פולנק נמנע מקיטש, בעיקר בזכות הניגוד החד בין אמוציות הולכות וגוברות לבין הידלדלות הקו הווקאלי, שדועך עם כל נזירה שמאבדת את חייה ואת קולה. בסוף נשאר קול אחד, זה של בלאנש. היא הייתה יכולה להישאר במחבוא שלה ולהינצל, אבל היא ראתה את אחיותיה, ובמיוחד את קונסטנס, והבינה מה הדבר הנכון לעשות מבחינתה. היא האחרונה שנשארה בחיים אל מול הגרדום, אבל בפעם הראשונה היא לא מרגישה לבד.

קונטרסט חד ומעודן

ממש כמו המוזיקה של פולנק, גם ההפקה המונוכרומטית של אוליבר פי מאזנת בצורה אינטליגנטית להפליא בין עוצמה ועידון, איפוק ודרמה, ומציגה רבדים (מפורשים או מרומזים) של משמעות. פי ממשיך את האסתטיקה הבלתי סנטימנטלית של פולנק, ויוצר פרשנות ויזואלית עדינה ואלגנטית, שמעצימה את הטקסט והמוזיקה. "בלאנש מכילה בתוכה ניגודים תהומיים", מסביר פי, "היא חולמת על הוויה הרואית, ובאותו זמן היא מפחדת פחד משתק מהחיים". בעזרת אלמנטים מועטים פי מצליח להנכיח את הניגוד בין היקום הבורגני בו בלאנש מתחילה את הסיפור (עם פאנלים מעוצבים מעץ שחור ושנדליר מפואר), ובין היקום הסגפני והצנוע של המנזר (כסאות מועטים ושולחן קטן). באופן סימבולי, המעבר של בלאנש מהחילוניות אל הדתיות מיוצג על ידי פתח בצורה של צורה של צלב, שנוצר מפירוק של קירות הבית שלה.

"הסיפור של הכרמליטיות הוא סיפור היסטורי שעוסק בסוגיות תיאולוגיות כמו מות קדושים, וסוגיות חברתיות כמו ההשלכות הטרגיות של המהפכה הצרפתית" מסביר פי. "אבל הגאונות של ברננוס, שכתב את המחזה עליו מבוססת האופרה, הוא שהוא זיקק את הסיפור לשאלות אנושיות: מה זה מוות? איך חיים יחד כחברה, כקהילה? איך אדם יכול להגיע לקיום אמיתי, נצחי?". פי מודה שנזירה היא לא דמות אופראית טבעית או מתבקשת. אבל בעיניו, הטיפול של פולנק בטקסט ובמוזיקה הופכים אותה כנגד כל הציפיות לגיבורה אופראית מושלמת. "באמצעות המוזיקה שלו, פולנק מוסיף עוד פואטיקה לעיבוד של ברננוס", הוא מסביר. "הוא מכניס למוזיקה מימד של תשוקה, של אנושיות. הוא לא מציג את הרומנטיקה האופראית הרגילה, אלא סיפור על אהבה של קהילה, אהבה של חברות אמת, אהבה כלפי האל, ואהבה לעצמך".

עבור אל הלשונית הבאה

فرانسيس بولينك 2024 أشر فيش يعود من جديد إلى الأوبرا ليقود الأوركسترا في هذا الإنتاج التي تقشعرّ له الأبدان للأوبرا "حوارات الكرمليات"، هذه الأوبرا المشهورة للملحن بولينك والتي تدور حول موضوع الإيمان، تضحية الإنسان والمحبة في زمن الثورة الفرنسية. قائد الأوركسترا: أشر فيش إخراج: أوليفير بي تجديد الإخراج: دانيئيل إيتسو تصميم ملابس ومسرح: بيير- أندريه فيتس تصميم إضاءة: بيرتران كيلي أداء: بلانش: ياعيل ليفيتا | شاكيد سترول كونستانس: شيرا باتشورنيك الأم ماري: شتيفاني إيراني مدام دي كرواسي: شاي بلوخ مدام ليدوآن: آلا فاسيليفيتسكي ماركيز دي لا فورس: يونوتس باسكو ابن ماركيز دي لا فورس: بول كوريفيتشي الراهب: أنتوني ويب الأم جان: رونا شريرا الراهبة ماتيلد: ياردين كيبرمان الضابط: عوديد رايخ المفوض الأول: عدي عزرا المفوض الثاني: يائير بوليشوك تييري: بنيني ليئون غروبنر السجان: بنيني ليئون غروبنر جيفينو: يوأف أيالون

باشتراك: جوقة الأوبرا الاسرائيلية قائد الجوقة: ايتاي بيركوفيتش أوركسترا الأوبرا: الأوركسترا السيمفونية الاسرائيلية ريشون-لتسيون الليبريتو: فرانسيس بولينك- مبني على مسرحية لجورج برنانوس الأوبرا باللغة الفرنسية الترجمة متاحة باللغتين العبرية والانجليزية ترجمة: يسرائيل أوفال انتاج مشترك مع مسرح شانزيليزيه في باريس مدة العرض: ساعتين وخمس وأربعون دقيقة يشمل إستراحة

حكاية الأوبرا الفصل الأول- باريس، أبريل 1789 الصورة الأولى- المكتبة في منزل ماركيز دي-لا فورس يشعر الماركيز وابنه بالقلق بشأن بلانش، التي تعرضت عربتها لهجوم من قبل الغوغاء بينما كانت في طريقها للوطن. تذكر الماركيز الأحداث الماضية التي ألحقت الضرر بزوجته، التي توفيت في اليوم التالي لتعرضها لها أثناء الولادة لذا كانت ولادة بلانش مبكرة، منذ ذلك الحين كبرت بلانش وأصبحت ذات شخصية خجولة وانطوائية. عندما وصلت بلانش، تُذعر من ظل أحد الخدم في المنزل وتخبر والدها بأنها قد قررت بأن تصبح راهبة في دير كرملي.

الصورة الثانية – غرفة المحادثات في دير الكرمل بعد بضعة أسابيع، قامت الراهبة المسنة والمريضة المسؤولة في الدير، مدام دي كرواسي، بإجراء مقابلة مع بلانش لتوضح لها بأن الدير مكان للصلاة وليس مكانا للإختباء، لكنها معجبة برغبة بلانش بأن تصبح راهبة. تخبرها بلانش أنها إذا تم قبولها في الدير فستختار اسم الأخت بلانش تقديساً ليسوع المسيح. الصورة الثالثة – الدراسة في الدير بلانش والراهبة الشابة كونستانس تناقشان خوفهما من الموت. تعترف بلانش بأنها تغار من شخصية كونستانس الرقيقة وتدين بهجتها بينما راهبة الدير الأُم مريضة للغاية. كونستانس تخبر بلانش بأنها تؤمن أنهن سيمتن في عمر صغير وفي اليوم ذاته أيضاً.

الصورة الرابعة – عيادة الدير تحتضر مدام دي كرواسي، لكنها ليست مستعدة بعد للموت على الرغم من أن حياتها كانت مليئة بالصلاة المنتظمة. توافق على قبول بلانش في الدير وبأن تكون الراهبة الشابة الجديدة في الدير وتطلب من الأم ماري الاعتناء بها. أم الدير تعترف بأنها مرعوبة من الخوف وفي هلوساتها ترى الدير فارغا ومدمرا. تحاول الأم ماري دفع الراهبات بعيداً عنها، لكن بلانش تعود وتشهد والدة الدير في لحظاتها الأخيرة، حيث تموت في خوف ويأس.

الفصل الثاني الصورة الأولى – غرفة الصلاة في الدير كونستانس وبلانش تصليان بجانب نعش الأم المسؤولة عن الدير. بلانش الخائفة تريد الهرب وتحاول فعل ذلك لكن سرعان ما تصل ماري لتهدئها. تتمنى كونستانس بأن يتم اختيار الأم ماري لتكون الأم الجديدة ورئيسة للدير وتحاول أن تفهم لماذا ماتت الأم السابقة مثل هذا الموت الرهيب. ربما، كما تعتقد، يموت البشر من أجل الآخرين بالفعل وبفضلها، سيكتشف شخص آخر في المستقبل أن الموت سهل.

الصورة الثانية – غرفة المجلس الرهباني في الدير تم اختيار مدام ليدوان لتكون رئيسة الدير الجديدة. تتحدث إلى الراهبات وتطلب منهن التحلي بالصبر والتواضع.

الصورة الثالثة – غرفة المحادثات في الدير يصل شقيق بلانش ويتوسل إليها لمغادرة الدير والعودة إلى منزل والدهم، لكنها ترفض.

الصورة الرابعة – غرفة الأشياء الدينية في الدير الكاهن يقود القداس في الخفاء. تتحدث الراهبات عن الإرهاب الذي اجتاح البلاد، وتتساءل ماري هل التضحية الشخصية بالنفس هي الحل. تذكرهم مدام ليدوين بأن الله وحده هو الذي يختار القديسين. إثنين من المفوضين يبلغان الراهبات بأنهن طردن من الدير، لكن أحدهم يعدهن بمساعدتهن والحفاظ على سلامتهن. تعطي إحدى الراهبات بلانش تمثالاً صغيرا للطفل يسوع. عندما تدوي صرخات الحشد من الخارج، تسقط بلانش التمثال المكسور وتشعر بالرعب مما يحدث.

الفصل الثالث الصورة الأولى – غرفة الصلاة في الدير في الدير المدمر، تقترح الأم ماري أن تُقسِمن جميع الراهبات على الموت كقديسات وهو قرار يجب أن يتخذنه كلهن بالإجماع. تعتقد بعض الراهبات أن بلانش سترفض. عندما ينتهي فرز الأصوات، يتضح بأن هنالك من صوتت ضد هذا القرار لكن كونستانس تدَّعي مباشرة بأنه صوتها وأنها تريد الآن عكس قرارها. تتعهد الراهبات بالموت كقديسات وتهرب بلانش من الدير مع وصول الجنود الذين طردوا الراهبات من ديرهن. ترتدي الراهبات الآن ملابس عادية ويحييهن أحد الضباط كمواطنات جديدات في الجمهورية ويحذرهن من إقامة أي احتفالات دينية. ترسل أم الدير راهبة واحدة لتحذير الكاهن الذي كان قد وافق على إقامة القداس لهم. الصورة الثانية – المكتبة في منزل ماركيز دي-لا بورس أُجبرت بلانش الآن على العمل كخادمة في منزل والدها المدمر والذي أُعدم بالمقصلة. الأم ماري تجدها وتحاول إقناعها بالعودة إلى الرهبنة لكن بلانش ترفض فهي تفضل البقاء في منزل أسرتها. أدركت لاحقا أن الراهبات الأخريات قد سجنَّ.

المشهد الثالث – السجن الحكم بالإعدام تنضم مدام ليدوين إلى الراهبات في السجن حيث يتعهدن بالموت معا كقديسات. تروي كونستانس بأنها قد حلمت بعودة بلانش. يقرأ الحارس حكم الإعدام على الراهبات. مدام ليدوين تهنئ الراهبات. عندما تكتشف الأم ماري بأن الراهبات قررن الموت كقديسات تقرر هي أيضاً الإنضمام إليهن، لكن الكاهن ذكرها مجدداُ بأن الله وحده هو الذي يقرر من يصبح مقدساً ومن لا يقدس.

الصورة الرابعة: 17 يوليو 1795. ساحة الثورة يتجمع حشد كبير بينما يتم اقتياد الراهبات مع مدام لدوين في المقدمة نحو المقصلة. مع كل ضربة من النصل، تتلاشى أصوات الراهبات المصليات ويتم إسكاتهن واحدة تلو الأخرى حتى جاء دور كونستانس وهي آخر من تبقى منهن، في طريقها إلى مصيرها الحتمي رأت بلانش تقترب من الحشد وتتبعها إلى المشنقة.