גלוק: אורפיאו ואאורידיצ'ה
אורפיאו, חצי אל חצי אדם עם כישרון מוזיקלי על-טבעי, השפיע על תולדות האופרה יותר מכל דמות מיתולוגית אחרת. עבור גלוק, המיתוס של אורפיאו ואאורידיצ'ה סיפק את ההזדמנות המושלמת להשאיר את החוקים הישנים מאחור, ולהמציא את האופרה מחדש. בהפקה החדשה שלנו, הבמאי יחזקאל לזרוב מעניק מבט עכשווי על מסעו של אורפיאו כאדם וכאמן, על כוחה המרפא של האמנות, ועל הרצון לעשות הכל כדי להציל את מי שאנחנו אוהבים
אין פלא שסיפור על כוחה של אהבה וכוחה של המוזיקה היווה השראה לאינסוף יצירות מוזיקליות, ואף יותר מכך; המיתוס על אורפיאו ואאורידיצ'ה קשור בעצם הולדתה של האופרה, בכך שהיווה בסיס לשתי האופרות הראשונות שנכתבו אי פעם: "אאורידיצ'ה" של ג'קופו פרי מ- 1600, ו"אורפיאו" של מונטוורדי מ- 1607. באורפיאו שלו, שילב מונטוורדי שירה ומוזיקה באופן חדש לגמרי, והצליח להפוך מיתוס מיתולוגי מוכר לחוויה דרמטית, סוחפת, נוגעת ללב. מונטוורדי הוליד ברגע הזה ז'אנר חדש, והמיתוס של אורפיאו נקשר בנשמתה של האופרה לנצח. כמעט 160 שנה אחר כך, כריסטוף ויליבלד גלוק כתב את אורפיאו ואאורידיצ'ה שלו, והעניק לאופרה לידה מחודשת.
"מוזיקה לא תמשיך להיות מוגבלת למוסכמות היופי שמלחינים מחויבים אליהן", כתב גלוק בהקדשה שלו למארי אנטואנט, על גבי הפרטיטורה של הגרסה הצרפתית של אורפיאו ואאורידיצ'ה. גלוק רצה לשנות את חוקי המשחק; הוא ראה באופרה האיטלקית הרצינית (אופרה סריה) צורה מיושנת, עם אריות ארוכות שחוזרות על עצמן, רצ'יטטיבים יבשושיים, קטעי תזמורת צפויים, ואריות ארוכות מדי שכל מטרתן היא בידור האריסטוקרטיה על ידי זמרים-בדרנים. גלוק חיפש דרמה, הוא חיפש אמת. הוא רצה מוזיקה שמספרת את הסיפור, נוגעת, מרגשת. הוא החליט לשבור את המבנה המוזיקלי המקובל שהיה כובל ומלאכותי מבחינתו. גלוק רצה לכתוב משהו שונה לגמרי, והשינוי הזה הגיע בדיוק בזמן.
המהפכה של גלוק
אז מה בעצם רצה גלוק לשנות? באופרה סריה האיטלקית הדרמה שירתה את המוזיקה, המוזיקה שירתה את הזמרים, והזמרים שירתו את הקהל. הצורה המבנית והאסתטית שהתקבעה נועדה לבדר את הקהל, ובמקביל לתת לכל אחד מהזמרים את 15 דקות התהילה שלו או שלה (תרתי משמע). גלוק דחה את הגישה הזו והפך את היוצרות: צורה צריכה לשרת את תוכן, לא להפך. מה שחשוב הוא הסיפור, הדרמה; המבנה, האופי של המוזיקה, הכתיבה הווקאלית והתזמורתית - כולם צריכים לשרת אותם. אז איך הוא עשה את זה?
● אחידות דרמטית - גלוק מערבב בין אריות, קטעי מקהלה ורצ'יטטיבים באופן שמזרים את הסיפור קדימה ומשחרר אותו מחלוקה מלאכותית. גלוק שואף לתנופה ולהמשכיות שתתמוך בדרמה ותאפשר לה להתפתח בצורה אורגנית. הכתיבה הדחוסה של גלוק הובילה לכך שהאופרה קצרה (בין שעה ורבע לשעה וחצי), העלילה מתפתחת בקצב מהיר, ויש תחושה של התבוננות באירועים שקורים בזמן אמת. גלוק גם בוחר להתחיל את האופרה מיד לאחר מותה של אאורידיצ'ה, וכך אנחנו מוצאים את עצמנו עמוק בתוך דרמה, כבר מהרגע הראשון של האופרה. היות שהאופרה לא ארוכה, וכדי לכבד את השאיפה של גלוק לחוויה אמנותית המשכית, בתי אופרה רבים בוחרים להציג את אורפיאו ואאורידיצ'ה ללא הפסקה, וכך היא תוצג גם אצלנו.
● רצ'יטטיבים - גלוק ראה את הרצ'יטטיבים כחלק חשוב ואינטגרלי מהדרמה, ולא חטיבות פונקציונאליות שמטרתן למלא את הזמן בין האריות. גלוק כותב את הרצ'יטטיבים באופרה כ"אקומפניאטו", כלומר מלווים על ידי התזמורת כולה ולא רק על ידי צ'מבלו או חטיבת כלים קטנה. כך הם מקבלים נפח, עניין, וערך מוסף מבחינה מוזיקלית.
● פחות דמויות ראשיות - באופרה סריה האיטלקית היו בדרך כלל שש דמויות ראשיות, לכל אחת פונקציה דרמטית מובהקת. כחלק מהניסיון של גלוק "לנקות" את האופרה מעומס מיותר, הוא מצמצם את המספר הזה לשלוש דמויות בלבד: אורפיאו, אאורידיצ'ה, ואמור (קופידון). במקום אריית כניסה מסורתית וארוכה לאורפיאו, גלוק מכניס אותו בשלוש קריאות כובשות לב בשמה של אאורידיצ'ה, חושף בפנינו באחת את מצבו הנפשי השברירי. אאורידיצ'ה מתחילה לשיר רק במערכה השלישית (!) של האופרה, והכניסה שלה מתרחשת בזמן רצ'יטטיב, הכי רחוק שאפשר מאריות הכניסה הווירטואוזיות והמפוארות של האופרה סריה.
● מקהלה - אל החלל שנוצר מהפחתת כמות הדמויות, גלוק מכניס את המקהלה ומשדרג את התפקיד שלה. קטעי המקהלה הנפלאים שהוא כותב, לרגעים שמימיים ולפעמים סוערים, משתלבים במרקם התזמורתי ומשרתים את גלוק בבניית שיאים רגשיים ודרמטיים. המקהלה מקבלת על עצמה דמויות שונות במהלך האופרה, ומשמשת כניגוד או כשיקוף לאורפיאו. במערכה הראשונה המקהלה מקוננת על מותה של אאורידיצ'ה בעוד אורפיאו מנסה להתכחש אליו, ובמערכה השנייה הם רוחות השאול האכזריות שאורפיאו מנסה לרכך ולפייס כדי להציל את אהובתו.
מי אתה, אורפיאו?
אורפיאו הוא יצור מיתולוגי, בנם של אל השמש אפולו והמוזה קאליופה, שניחן בכישרון מוזיקלי יוצא דופן. הוא משורר ומוזיקאי, שנגינתו המכשפת על כלי שנקרא לירה מצליחה להפנט כל יצור חי, אפילו את הטבע עצמו. כאשר אהובתו אאורידיצ'ה מתה מהכשת נחש, אורפיאו נשבע להציל אותה. בפעם הראשונה בחייו הוא משתמש בכישרון שלו כדי לכבוש את ליבותיהם של אלי השאול האדס ופרספונה, והוא אפילו מצליח. הם מסכימים לשחרר את אאורידיצ'ה, בתנאי שאורפיאו יצליח לא להתבונן בה עד שהם מגיעים בחזרה אל עולם בני האנוש. אורפיאו מסכים לעסקה, ומתחיל להוביל את אאורידיצ'ה דרך מסדרונות המוות של האדס, בעודה עוקבת אחריו בדממה. רגע לפני שהם מגיעים בחזרה אל האדמה, כאשר השער אל עולם בני התמותה כבר נחשף בפניהם, אורפיאו לא עומד בפיתוי ומביט אחורה לעבר אאורידיצ'ה. היא מתה בפעם השנייה, והפעם לנצח. אורפיאו המיואש נשבע שלא יאהב עוד אף אישה, ומסרב לעבוד את האלים. בעוד הוא משוטט ושר את הקינה המלנכולית והיפה שלו, הוא מותקף על ידי משרתיו של האל דיוניסוס שקורעים את גופו לגזרים. ראשו, יחד עם הלירה שלו, שטים במורד הנהר בעוד הקינה המלנכולית שלו משיכה לזרום מהם.
המיתוס היפהפה הזה הפך את אורפיאו לסמל האמן שמתעלה מעל טרדות היומיום, גובר על האתגרים האנושיים ונושא אותנו אל מחוזות הנצח על כנפי האמנות שלו. גלוק כתב את התפקיד של אורפיאו לקול הגברי הגבוה ביותר דאז, ה"קסטרטו", שכיום מבוצע בדרך כלל על ידי זמרי קונטרה טנור, כפי שיהיה גם בהפקה שלנו. השבריריות של הקונטרה-טנור, בהיותו הקול הגברי הגבוה ביותר, מתאימה כל כך לשבריריות של אורפיאו. אורפיאו הוא אדם שמוכן לתת הכל כדי להציל את אהבתו, ובאופן אלגורי הוא האמן שרודף כל חייו אחרי המוזה שלו; הוא חותר להשיג את הבלתי מושג, לגעת בעל-אנושי באמצעות האמנות, אבל לבסוף נכשל בצורה האנושית ביותר שיכולה להיות. ברגע האמת, אורפיאו הוא בשר ודם בדיוק כמו כל אחד מאתנו, ואולי זה מה שהופך אותו לדמות עגולה ומעניינת. אורפיאו אינו נצחי, אבל האמנות שלו כן - הקינה שלו ממשיך להתנגן לעולמי עד, גם אחרי מותו. זהו סוף טראגי, פואטי ויפה, סוף קלאסי של סיפור מיתולוגי, ולא פחות מכך של סיפור אופראי. אז למה גלוק כתב סוף אחר לגמרי?
מה יהיה הסוף
"כדי להתאים את הסיפור לשימוש בתיאטראות שלנו, נאלצתי לשנות את הקליימקס שלו" הודה גלוק באכזבה, בעודו מסביר את הסוף הטוב והמפתיע של האופרה שלו. גם אצל גלוק אורפיאו מתפתה להסתכל אחורה אל אאורידיצ'ה והיא מתה, אבל כאן מופיע קופידון ומחזיר אותה לתחיה. אורפיאו ואאורידיצ'ה חיים באושר ובעושר עד עצם היום הזה. מעניין לראות שעל אף התעוזה הכמעט פרובוקטיבית שגלוק גילה בעיצוב האופרה על שלל רבדיה, דווקא בכל הנוגע לסוף הוא פחד ללכת עד הסוף. הוא כנראה ידע שלסיים את האופרה בצורה כל כך טרגית יהיה צעד אחד רחוק מדי מבחינת הציפיות של הקהל, והרצון שלו שהאמנות תשקף את החיים באופן אידיאליסטי, ולא ריאליסטי.
למרות הבחירה הזו של גלוק, או אולי דווקא בגללה, במאי אופרה רבים בחרו במהלך השנים לשנות את הסוף הטוב של גלוק לסוף הטרגי של המיתוס המקורי. ולמה דווקא בגללה? כי גלוק עצמו, בכך שנטל לעצמו חירות אמנותית מלאה ולא פחד לשנות, נתן לגיטימציה לבמאי אופרה ברחבי העולם ללכת עם האמת האמנותית שלהם. גלוק עצמו גם שינה את הסוף המקורי של המיתוס בהתאם לרוח התקופה וציפיות הקהל, וכך עושים גם הבמאים של היום, כאשר הם מחזירים את הסוף הטרגי המקורי, שמתאים יותר לתפיסות האמנותיות של ימינו. השינוי הזה דורש כמובן עריכה מחדש של הסוף של האופרה, ובחירה של קטע מסיים במקום הפינאלה שגלוק כתב. נקודת החיתוך המסורתית מתבצעת אחרי האריה המפורסמת ביותר באופרה, "Che Faro senza Euridice" ("מה אעשה ללא אאורידיצ'ה"), בה אורפיאו מבכה את מותה של אאורידיצ'ה, הפעם באשמתו ולתמיד. כאן מתחיל החלק היצירתי: איך מסיימים את האופרה? הפקות לא מעטות חוזרות על קטע מקהלה מתוך האופרה עצמה, שממשיך את קינת אורפיאו ומסכם את הסיפור בטון טראגי; הפקות אחרות בחרו לשלב קטעים של מלחינים בני תקופתו של גלוק או קטעים מיצירות אחרות של גלוק; הנועזים יותר, הזמינו יצירות חדשות ממלחינים חיים, כפי עשה לדוגמה בית האופרה של סיאטל בעונת 2022; אנחנו בחרנו להשתמש בקטע מהאופרה "L'anima del filosofo" ("נשמתו של הפילוסוף") מאת היידן, שנכתבה כשלושים שנה אחרי האופרה של גלוק, ומבוססת גם היא על המיתוס של אורפיאו.
סיפור על געגוע
יחזקאל לזרוב הוא יוצר תיאטרון רב תחומי, וזה בא לידי ביטוי גם בהפקה החדשה שהוא יצר לאורפיאו ואאורידיצ'ה. באמצעות כוריאוגרפיה, עיצוב במה מדוקדק ומושקע, ועבודת בימוי מעמיקה עם הסולנים והמקהלה, לזרוב יוצר במה שהיא במקביל הוליסטית ורבת מימדים, ונותנת פרספקטיבה חדשה לסיפור הנצחי של אורפיאו. "עבורי, האופרה הזו מעלה את השאלה האם לאמנות יש את הכוח לרפא ולהחיות" מסביר לזרוב. הוא מתייחס לשאלה הזו לא רק כסוגיה סמלית, אלא גם כבעלת ממד פיזי. "אורפיאו הוא אמן ואדם שנמצא במסע של חיפוש" אומר לזרוב. "ממש כמו הזמרים עצמם, הוא מחפש את התדר הקולי המזוקק ביותר שלו, זה שיצליח לעזר לו במשימת חייו".
הרבדים הבימתיים שמרכיבים את העבודה של לזרוב, משקפים את הרבדים הסימבוליים השונים של הסיפור: "ברמה האישית אורפיאו הא אמן שעובר מסע כואב, סיזיפי ואפל, דרכו הוא מכיר בכוח ההרס עצמי, ומולו הגאולה דרך אמנות" מסביר לזרוב. "ברמה הקונספטואלית, שמקבלת גם ביטוי ויזואלי משמעותי בהפקה, זהו סיפור על חקר הקול או התדר הקולי, והיכולת שלו להציל נפשות". ההיבט הזה מקבל נוכחות על הבמה דרך ייצוג של מכוון פסנתרים, שיעור פיתוח קול, חימום קולי, ואלמנטים ויזואליים המדמים צילומי MRI. כולם מהווים ביטויים פיזיים מכאניים כמעט, בחיפוש הסיזיפי לפעמים של תדר מזוקק, מרפא. "ברמה האלגורית זה די מסביר את עצמו", מודה לזרוב. "לא צריך להתאמץ כדי להבין כמה האופרה הזו רלוונטית לחיינו. זה סיפור על אהבה שנקטפה, געגוע חזק, על מוות שמקיף אותנו. וכאב גדול שמעלה בנו רצון עז להשיב את אהובינו לחיינו".
.jpg)
