רוסלקה: אגדה עממית קסומה עם טוויסט קודר
האופרה רוסלקה היא המוכרת מבין עשר האופרות שכתב המלחין הצ'כי אנטונין דבוז'ק בימי חייו ולא בכדי - זו אחת היצירות המורכבות והיפהפיות שלו. סביב דמותה המיתולוגית של רוסלקה, דבוז'אק טווה סיפור מוזיקלי ודרמטי שמשלב בין הצדדים שונים של אישיותו המוזיקלית הצבעונית, ומצליח לגעת במהות הכמיהה האנושית לאהבה
מאת יעל קרת
רוסלקה היא בתולת ים אלמותית שחיה במעמקי האגם עם אביה ואחיותיה. היא מתאהבת בנסיך שמגיע לעיתים תכופות למרגלות האגם, ורוצה לצאת מהאגם אל האדמה, אל האור, כדי לממש את אהבתה. אביה ואחיותיה מתנגדים נחרצות, אבל מי שכן מוכנה לעזור לה היא יז'יבבה מכשפת הים, שמציעה לה עסקה: רוסלקה תהפוך לבת אדם אך תיאלץ לוותר על קולה, ואם אהבתה לנסיך לא תתממש הנסיך יצטרך למות ורוסלקה תהיה מנודה לנצח. נשמעת כמו עסקה טובה, לא? רוסלקה המאוהבת משוכנעת שאהבת האמת שלה ושל הנסיך תתגבר על כל המכשולים והיא מסכימה. עד כאן הסיפור נשמע מוכר, מזכיר לנו את אריאל הג'ינג'ית השובבה של דיסני שכולנו מכירים ואוהבים. אז זהו, שלא בדיוק.
הנסיך מוקסם בתחילה מרוסלקה ומתכנן להתחתן אתה, אבל מהר מאד הוא מתחיל להתבלבל. למה היא לא מדברת? למה היא קרה אליו? למה היא לא עושה כל מה שהוא אומר? הנסיכה הזרה שמגיעה לנשף שלו מבלבלת אותו עוד יותר, והוא מפלרטט איתה תוך כדי שהוא בודק אולי היא אופציה טובה יותר. רוסלקה הפגועה רואה את המתרחש ובורחת מהארמון בחזרה אל האגם, שם יז'יבבה נותנת לה סכין ודורשת שתהרוג את הנסיך. אבל אהבתה של רוסלקה לנסיך לא מאפשרת לה לפגוע בנסיך למרות שדחה אותה, והיא שוקעת במצולות והופכת לשד ים כפי שיז'יבבה הזהירה אותה שיקרה. בינתיים בארמון, הנסיכה הזרה זרקה את הנסיך וצחקה עליו שהוא יכול ללכת לעזאזל יחד עם החברה האילמת שלו. הנסיך מבין שעשה טעות, אבל זה כבר מאוחר מדי. הוא חוזר לאגם לחפש את רוסלקה והשניים חווים רגע אחרון של גילוי אהבה, כשכבר ברור לרוסלקה שאהבתם חסרת סיכוי. הנשיקה שלי תהרוג אותך, מזהירה אותו רוסלקה, אך הנסיך מבקש ממנה שתגאל אותו מיסוריו. הוא מת בידיה.
חזרה למקורות
אז לא, הסיפור של האופרה לא זהה לסרט של דיסני, אבל הוא דווקא כן משקף באווירה הקודרת שלו את המקורות הספרותיים וההיסטוריים של הסיפור, שמתחילים במיתוס סלאבי עתיק, ממשיכים עם עיבוד ספרותי בשם "אונדין" שנכתב ב- 1811 על ידי סופר בשם פוקה (Fouqué), ומתנקזים אל האגדה "בת הים הקטנה" של הנס כריסטיאן אנדרסן שפורסמה ב- 1837. באגדה של אנדרסן, הנסיך ובת הים מפתחים חברות עמוקה אבל הוא לא מתאהב בה, אלא דווקא בנסיכה הזרה. כשהוא מודיע שהוא הולך להתחתן עם הנסיכה, בת הים בורחת חזרה אל הים. גם כאן היא מסרבת להרוג את הנסיך למרות שמכשפת הים מאפשרת לה לעשות זאת, וזורקת את עצמה חזרה אל הים לנצח. אנדרסן הפתיע את הקוראים עם סוף שנחשב מבחינתו לטוב, כאשר בת הים הופכת לקצף על פני הים והנשמה שלה ממשיכה להתקיים כישות רוחנית - בתו של האוויר.
הדמות המיתית של בת ים, עליה התבסס אנדרסן, נולדה במיתולוגיה הסלאבית. במסורת העממית הסלאבית רוסלקה היא גלגול נשמה של ילד שטבע בנהר בתאונה שהנסיבות שלה לא ברורות. הדמות של בת הים קיבלה וריאציות מגוונות באזורים גיאוגרפיים שונים, אבל אפשר לשים לב לשתי פרשנויות מרכזיות: בארצות שסביב נהר הדנובה הרוסלקות תוארו כנערות יפיפיות לבושות חלוקים עדינים, שמכשפות את העוברים ושבים בשירה העדינה שלהן. הרוסלקות של צפון רוסיה לעומת זאת היו מכוערות, מרושעות, ערומות בדרך כלל, אורבות לבני האדם כדי לפגוע בהם. לשני הסוגים יש חיבה יתרה לגברים, אבל המטרות שלהן שונות - הרוסלקות החמודות רוצות לפתות אותם, בעוד המרשעות רוצות להתעלל בהם. עם השנים הדמות של רוסלקה התעצבה לכיוון החיובי, וזה בהחלט ניכר באופרה. דבוז'אק מגייס את האמפתיה של הקהל כלפי רוסלקה כבר באריה הראשונה ושובת הלב שלה (עליה נדבר עוד בהמשך), ושובר את ליבו של הקהל עם הסוף העצוב שלה. גם אצל אנדרסן רוסלקה היא דמות חיובית, ואין מה לדבר בכלל על אריאל המקסימה והתמימה של דיסני. אבל קשה לדבר על טוב מול רע כשזה מגיע לבת הים הקטנה. לא משנה על איזו גרסה מסתכלים, בת הים היא סיפור נשי מורכב, עם ייצוגים של סוגיות חברתיות, משפחתיות ופסיכולוגיות שמגרים ביקורת ופרשנות.
רוסלקה על ספת הפסיכולוג
הסיפור של רוסלקה מדבר על כמיהה לאהבה, על התבגרות. רוסלקה חיה חיים בטוחים ושקטים כבת אלמוות במצולות, אבל היא חווה רגשות של תשוקה ואהבה, ורוצה לחקור אותם. היותה של רוסלקה חסרת גיל הופכת אותה דווקא קלה להזדהות, כי התהליך שהיא עוברת יכול לקרות לכל אחד, בכל גיל. כך הופך גם הסיפור שלה לעל זמני. האלגוריה המתבקשת ביותר היא שהחיים שרוסלקה מחפשת על פני האדמה הם חיים של אהבה אמיתית, כזו הדורשת לקיחת סיכון, בעוד החיים במצולות הם בחירה בחיים בטוחים אך ללא רגש אמיתי. נשמע כמו כל קומדיה רומנטית ניו-יורקית משנות ה- 90, אבל בשנת 1837 זה היה קצת פחות בנאלי. אנדרסן מעצב את רוסלקה כדמות שמוכנה לסכן הכל, תוך שהיא מפרה את החוקים של אביה ופורצת את גבולות החברה בתוכה היא גדלה.
הפסיכואנליטיקאית הבריטית שרה קולינס מציגה ניתוח של הסיפור מזווית פרוידיאנית: היא מתארת את בת הים הקטנה כסיפור קלאסי על התבגרות וגילוי המיניות, במקביל להיפרדות מהאובייקט ההורי שמהדהד ברגעי מפתח במהלך הסיפור (באופן חיצוני ופנימי). חוקרים אחרים מנתחים את הסיפור ואת האופרה מנקודת מבט פמיניסטית, כזו האופיינית לניתוח מחודש של האופרות הקלאסיות. אחד מהם הוא זה של סוזן ווייט מאוניברסיטת אריזונה, שטוענת שהמסע של רוסלקה הוא למעשה מעבר אל תוך עולם של כללים רטוריים וחברתיים שמוכתבים על ידי גברים. בתוך המסע הזה היא לומדת לנווט את חייה ואת הבחירות שלה כסוכנת עצמאית. ניתוחים ביקורתיים יותר דנים בייצוג הנשי הסטריאוטיפי של רוסלקה כמי שנחשפת לעולם האמיתי רק כשהיא פוגשת לראשונה בגבר נאה, מוכנה לסכן בשבילו חיים שלמים, ומפסידה בגללו את הכל. היא חיה בעולם בו החוקים מוכתבים על ידי גברים (איפה אמא שלה באמת?) ואין לה יכולת בחירה אמיתית. שתי הנשים החזקות, שמבינות את חוקי המשחק, הן המכשפה והנסיכה, והן כמובן רעות ונצלניות. רוסלקה נענשת בסוף על המסע שלה לגילוי עצמי ועל החריגה מהחוקים הגבריים. חוקרת הספרות מריה טטר מתנגדת לתפיסה הזו וטוענת שהסקרנות של רוסלקה נולדה הרבה לפני שהיא פוגשת את הנסיך. מבחינתה זהו סיפור על אישה חזקה והרפתקנית שלא מסתפקת בחיים שהיא מכירה. טטר מפרשת את הסוף של האגדה כביטוי לאמונה הנוצרית של אנדרסן, ומשווה אותו לסוף של גיבורים אחרים של אנדרסן שמקבלים על עצמם את המוות בהכנעה פסיבית בדרך לגאולה (מוכרת הגפרורים הקטנה, הנסיך המאושר, חייל הבדיל ועוד).
נראה שדבוז'אק דווקא לא קיבל את המוות של רוסלקה כגאולה דרך המוות, ובאופרה שלו אף דמות לא זוכה לגאולה. הליברית מצביעה על כך בצורה נחרצת דרך מילותיו של וודניק, אביה של רוסלקה: "כל קורבן הוא עקר". דבוז'אק שם את הדגש על החיפוש של רוסלקה אחר אהבה, על ההתמודדות הכואבת עם האובדן שלה, ועל מסע ההתבגרות שלה תוך כדי שהיא מבינה שלאהבה יש כח גדול, אבל גם מגבלות.
קסם אפל
רוסלקה היא אחת הפרטיטורות העשירות והצבעוניות ביותר של דבוז'אק. דבוז'ק מלחין מופת של רומנטיקה מאוחרת, ומשלב לתוכה מנגינות עממיות, ריקודי חצר אציליים ושירי אהבה. הפרטיטורה מדגימה מיומנות תזמור מופלאה שמציירת קסם מימי של מצולות עם צבעים מנצנצים בתזמורת, לצד עושר חם וקטיפתי. נקודת הזמן בה רוסלקה נכתבה (1901) משמעותית גם היא; אפשר ממש לשמוע איך דבוז'אק מפלרטט עם רעיונות ריתמיים וטונאליים אקספרימנטליים, ברוח השינויים האסתטיים מרחיקי הלכת שהתרחשו סביבו באותן שנים. השפה המוזיקלית המגוונת הזו משרתת את דבוז'אק בהובלת הסיפור באופן משובח, והיא משקפת את הניגודים הקיימים גם בסיפור עצמו. קו התפר בין רומנטיקה למודרניזם בא לידי ביטוי גם במבנה של האופרה, שכתובה בתנופה דרמטית בלתי פוסקת, אבל מכילה גם נאמברים מובהקים כמו אריות, דואטים וריקודים. הנה כמה שכדאי לשים לב אליהם:
Měsíčku na nebi hlubokém (שיר לירח)
האריה המוכרת ביותר של האופרה היא ה"שיר לירח", האריה של רוסלקה מתוך המערכה הראשונה, בו היא מתפללת לירח שייתן לה לפגוש את הנסיך ולממש את אהבתה אליו. דבוז'אק מתחיל את האריה עם הנבל, שהפריטה העשירה שלו נשמעת כמו סרנדה של הים והגלים. המנגינות של רוסלקה ליריות וארוכות, עם שאיפה לעלות למעלה אל הצלילים הגבוהים, מן המצולות אל אור השמש. האריה כתובה כמו שיר עם בית ופזמון בעל מנגינה קליטה ומלאת הבעה. ולמרות אווירה רגועה ומתקתקה, דבוז'אק לא שוכח להוסיף מוטיב כרומטי מהיר בתזמורת בין הבתים, אשר מנבא את העתיד לקרות.
Čury mury fuk (הוקוס פוקוס)
האריה של מכשפת הים יז'יבבה "קורי מורי פוק" כוללת כמה מהדימויים הגרוטסקיים של האופרה, דוגמת "לב חם של ציפור" או "טיפה של דם דרקון", בעוד יז'יבבה רוקחת את השיקוי שיהפוך את רוסלקה לבת אדם. דבוז'אק נותן ליז'יבבה שיר עם אופי עממי ומקצב ריקודי, שחוזר על עצמו וכמו מהפנט את המאזין. תפקיד התזמורת מעניק תחושה מתקתקה עם פריצות של משולש קסום וקווים שובביים בכלי הנשיפה מעץ, בעוד יז'יבבה מתעתעת ברוסלקה ובקהל בעודה סוללת את הדרך אל הטרגדיה.
Vidino divná (מראה מוזר)
האריה של הנסיך אחרי שהוא רואה את רוסלקה בפעם הראשונה. זו אריה רומנטית יפיפיה, שמזכירה באופי שלה את האריה של רוסלקה. דבוז'אק יוצר דימיון מכוון בין האריה הזו לאריה של רוסלקה עם הליווי הפיוטי של הנבל, ועם המוטיב המאיים של כלי הקשת שנכנס בין הבתים כמבשר רעות. דבוז'אק מבטא את ההתאהבות החזקה של רוסלקה והנסיך כאשר הוא מאפשר לנסיך לדבר בשפתה של רוסלקה עוד לפני שהכיר אותה. הסימביוזה העל-מילולית שדבוז'אק יוצר מרגישה כל כך חזקה ברגע הזה, וכך יהיה גם השבר שלה שמגיע מוקדם מהצפוי במערכה השניה.
Libej mne, libej, mir mi prej (נשק אותי, נשק אותי, תן לי שקט)
איך כותבים דואט אהבה רומנטי גדול, כשהגיבורה שלך אילמת? זו בדיוק היתה הבעיה של דבוז'אק, ולכן דואט האהבה של רוסלקה והנסיך מגיע רק בסוף האופרה. המודל הרומנטי של דואט האהבה הגדול נשמר, אבל הטיימינג שלו משנה את הכל; אין בו את התמימות המוחלטת של דואטי האהבה הגדולים, ברגע התמים והראשוני של המפגש בו הכל עדיין נראה אפשרי. בהצהרת האהבה המשותפת הראשונה והאחרונה, רוסלקה והנסיך מנסים למצוא שלווה לפני הפרידה שלהם זה מזה, ומהעולם. אבל אפילו ברגע הזה דבוז'אק שובר את הסימביוזה שלהם ולא נותן להם לשיר ביחד - כל אחד מהם שר בתורו. הם התחילו את האופרה כישויות נפרדות בעולמות שונים, וכך הם גם מסיימים אותה.
אדם מחפש משמעות במצולות
מי שמכיר את ההפקות של סטפנו פודה יודע שההפקות שלו לא דומות לשום דבר אחר. הן מאופיינות בחזון יוצא דופן שטומן בחובו פרשנות מעמיקה, מעניינת ומקורית על אופרות מוכרות. רוסלקה אינה יוצאת דופן במובן הזה, וגם הפעם נכונה לצופות ולצופים חוויה אסתטית מפעימה, מעודנת ומתוחכמת ברמה ויזואלית וקונספטואלית כאחד. בדיוק כמו המוזיקה של דבוז'אק, גם העיצוב של פודה נושק למודרניזם אבל נשאר קלאסי בבסיס שלו, תוך שהוא מתמקד בהיבטים אוניברסליים של המיתוס ומדגיש את הניגוד בין המהות האלוהית, הטבעית, לחמקמקות האנושית. את היצורים האלמותיים פודה מלביש במלתחה בראשיתית, תנ"כית, בעוד בני האנוש לבושים בצורה מצועצעת, מלאכותית בתחכום שלה. זהו הרמז הראשון למאזן הכוחות שפודה בונה בין האדם לטבע. "אנחנו חיים בעידן קשה" אומר פודה. "בני אדם איבדו כמעט לגמרי את הממד החברתי של החיים, כתולדה של ההלם שיצרה ההתקדמות של הטכנולוגיה. בהפקה הזו אני מנסה למצוא מחדש את מקור החיים, את ההומניזם שכל כך חסר בעולם שלנו כרגע".
גם ברוסלקה פודה משתמש בכוריאוגרפיה כדי לייצר רובד סמלי נוסף לפרשנות שלו. הכוריאוגרפיה של יצורי הים מדמה צורות טבעיות, ריקוד ארכאי, חייתי כמעט. הבלט בחצר הנסיך לעומת זאת, משקף מציאות אנושית הפכפכה, בה התשוקה והלהט מתחלפים בן רגע בקיפאון זוויתי. המשחק הזה מדרדר מהר להרס ואלימות. "רוסלקה חווה קונפליקט שמוכר לכולנו" משתף פודה, ומסביר כי האופרה מדברת על שאיפות מטה-פיזיות, על אנושיות, שנבלמות על ידי חווית המוגבלות של ההוויה האנושית. "את המאבק הזה אני רואה כמו מאבק בין שתי נשים שונות, שלמעשה מתקיימות בתוך אישה אחת שהיא רוסלקה. האמת היא, שרוסלקה היא כולנו. הקהל בעצם צופה מרחוק על עצמו - וזה מה שתיאטרון עדיין מאפשר לנו לעשות".
.jpg)
