לוצ'יה די למרמור

בהשתתפות:

ליברית: סלבדורה קמראנו

השירה באיטלקית

כתוביות תרגום מוקרנות בעברית ובאנגלית

תרגום: ישראל אובל

משך המופע: שעתיים וחצי כולל הפסקה

ערב הבכורה תרומת שרה ופרופ' מיכאל סלע

The première performance donated by Sara and prof. Michael Sela

אנריקו (הנרי) אשטון, איש רב-מזימות וחסר רחמים, השתלט על אחוזת ראוונזווד, בית אבותיו של אדגרדו (אדגר), ואילו  אדגרדו עבר להתגורר, בעוני ובחוסר כל,  במצודה המטה לנפול על צוק הסלע שבוולף קרג. הכתרתה של מרי כמלכת סקוטלנד שינתה את מוקדי הכוח, והעלתה לשלטון חוג מקורבים חדש. השינוי מאיים על הישגיו של אשטון, לכן עליו ליצור בדחיפות קשרים עם השליטים החדשים. הדרך היחידה לעשות זאת היא באמצעות נישואי-תועלת של אחותו, לוצ'יה (לוסי). הצרה היא שלוצ'יה עצמאית ונחושה בדעתה ואנריקו אינו יכול לסמוך עליה שתשתף  אתו פעולה, למרות  שעם פטירת אמם זה מקרוב, הופקדה בידיו החסות עליה.

בן בריתו של אשטון הוא נורמנו (נורמן), המעמיד לרשותו אנשים שיעקבו אחרי לוצ’יה. אשטון מסביר לנורמנו לאיזו דילמה פוליטית וכלכלית נקלע, ועד כמה הוא תלוי באחותו. הכומר, ריימונדו, מפציר באשטון לנהוג בה במידת הסבלנות: הלא היא עדיין מתאבלת על מות אמה. נורמנו חושד בנאמנותה של לוצ’יה. לא מכבר היה מעשה שסיכן את חייה: שור זועם התנפל עליה, אך ברגע האחרון השור נהרג וחייה ניצלו. מי הוא המציל האלמוני שנחלץ לעזרתה? זאת אין איש יודע, אולם נורמנו מעלה את החשד שהיא נפגשת בסתר עם אדגרדו, וכי הם מאוהבים. בינתיים חוזרים אנשיו של נורמנו מן המעקב ומספרים כי ראו זר מסתורי החודר אל האחוזה. הסיפור מאשר את חשדותיו של נורמנו. אשטון מתמלא חמת זעם. הוא חושש שתוכניתו עלתה על שרטון, אלא אם כן יהיה אפשר לשכנע את לוצ’יה להינשא נישואים דיפלומטיים. 

בגן האחוזה, ליד מזרקה עתיקה, מחכה לוצ’יה עם בת לווייתה אליצ'ה (אליס) לאדגרדו. הם עומדים להיוועד כאן בסתר. אליצ'ה מזהירה אותה מפני הסכנה שבפגישות כאלו. תוך כדי כך נזכרת לוצ’יה באגדה שנקשרה במזרקה: צעירה נרצחה שם בידי בן משפחת ראוונזווד שנתקף בטרוף של קנאה. רוחה מוסיפה עדיין לרחף על פני המקום ולוצ’יה מאמינה שראתה את בבואתה במים. אדגרדו מגיע ובפיו בשורה מרה: הוא החליט להגר לצרפת, ושם, ממקום גלותו, יילחם למען סקוטלנד מולדתו. לפני יציאתו לדרך הוא מתכוון להתפייס עם אשטון ולהשכין ביניהם שלום ובאותה הזדמנות לבקש ממנו את ידה של לוצ’יה. לוצ’יה מתרה בו שאשטון לא יסכים לכך לעולם, ואדגרדו חושף את מרירותו הנוראה על האיש שהרג את אביו וגירש אותו מעל אדמתו. אדגרדו ולוצ’יה מחליפים טבעות ומזכרות כאות לברית האוהבים ביניהם, ואדגרדו יוצא לדרך, לצרפת.

חודשים אחדים לאחר הדברים האלה, נחוש אשטון בדעתו להשיא את אחותו לוצ’יה לארתורו (סר ארתור בקלו). כדי לשכנעה מזייף נורמנו מכתב של אדגרדו שממנו עולה כאילו הוא עומד להתחתן בצרפת עם אישה אחרת. אשטון מציג בפני לוצ'יה את המכתב המזויף והיא מתמוטטת מצער. ובכל זאת עדיין אינה מוכנה להסכים לחתונה, גם לא לאחר שאשטון מתחנן בפניה, ומגלה לה כי כל נכסיה של המשפחה תלויים בחתימתה על חוזה הנישואין הזה. כרוז מודיע על בואם של האורחים ושל החתן המיועד. הכומר ריימונדו עדיין ממשיך בניסיונותיו להשפיע על לוצ’יה לתת את הסכמתה. תוך כדי כך הוא מגלה, שהעביר לפחות איגרת אחת שלה לאדגרדו, אך זה לא ענה עליה במשך חודשים ארוכים. בינתיים מגיע החתן המיועד ארתורו מוקף בזוממים העולזים ולוצ’יה נאלצת לחתום על חוזה הנישואין. ברגע החתימה ממש מגיע אדגרדו ומגלה שלוצ’יה לא עמדה בהבטחתה. הוא מקלל אותה נמרצות.

לבדו, בעוני טירתו המתמוטטת, אדגרדו מבכה את גורל משפחתו בידיו של אשטון. אשטון עצמו מגיע לטירה, ושני הגברים מחליטים להתמודד בדו קרב למחרת היום. בראוונזווד החתונה מופרעת על ידי הכומר שמגלה כי לוצ’יה אינה שפויה ורצחה את בעלה ארתורו. אדגרדו יוצא להתפלל על קברותיהם של אבותיו לפני הדו קרב עם אשטון אבל כאשר הוא פוגש את תהלוכת הלווייתה של לוצ’יה, הוא מתאבד. 

מאת יעל קרת

בשנת 1819 פרסם סר וולטר סקוט רומן חדש בשם "הכלה מלמרמור". סקוט היה כבר אז אחד הסופרים הסקוטים המפורסמים בזמנו, עם רומנים שהפכו לשיא האופנה הספרותית ברחבי אירופה, ומעריצים מכובדים דוגמת גתה, פושקין ובלזק. באותם ימים הקהל האירופאי היה מוקסם מסקוטלנד הגותית והרומנטיקה האפלולית שלה, וסקוט סיפק את הסחורה ברומן החדש שלו, שהיה מבוסס על מקרה אמיתי שככל הנראה התרחש כמאה וחמישים שנה מוקדם יותר. בת האצולה ג'אנט דלרימפל, הלוא היא לוסי בספרו של סקוט, הייתה מאורסת לגבר שלא מצא חן בעיני משפחתה. אביה אילץ אותה לבטל את האירוסין ולהתחתן עם גבר אחר, מכובד ומתאים יותר. בלית ברירה ג'אנט נפרדה מאהובה, ובקיץ של שנת 1669 עמדה תחת החופה עם הבעל שנבחר עבורה. באותו לילה שכנים ובני משפחה נזעקו אל חדר הכלולות כאשר שמעו צעקות איומות. במרכז החדר שכב הבעל הטרי מתבוסס בדמו עם פצעי דקירה בכל גופו. בפינת החדר ישבה ג'אנט, הלומת הזיה, ידיה מכוסות דם. בחיים האמיתיים, (בניגוד לרומן של סקוט) בעלה של ג'אנט שרד את ניסיון הרצח, בעוד ג'אנט איבדה את שפיותה ומתה.

"הכלה מלמרמור" זכה להצלחה אדירה כמו גם למספר עיבודים בימתיים אשר הועלו מיד בשנה שלאחר פרסומו, באיטליה, צרפת ואפילו בדנמרק! לדוניצטי לקח 8 שנים עד שהתאהב ברומן של סקוט, וחבר לליברטיסט סלבטורה קמראנו כדי לעבד אותו לאופרה. דוניצטי התאהב בסיפור ונסחף לתוך פרץ כתיבה סוער, שהוביל אותו לסיים את האופרה תוך חודשיים בלבד. המוזיקה שדוניצטי כתב היתה מלאת דמיון ותשוקה והתאימה בצורה מושלמת לעיבוד הטקסטואלי המהודק של קמראנו, שהשמיט את דמויות המשנה בספר והתמקד בגיבורה הטרגית ובקונפליקטים שלה, מבפנים ומבחוץ. הבכורה התקיימה בתיאטרון סן-קרלו בנאפולי בשנת 1835, וזכתה להצלחה מיידית. הסיפור היה טוב, המלודיות היו נפלאות, והמשחק של דוניצטי עם עולם של הזיה ומטא-פיזיקה ריגש את הקהל. ומעל הכל, וכנראה מה שהפך את לוצ'יה של דוניצטי למה שהיא,  הייתה סצנה בלתי נשכחת אחת.   

בשיאה של המערכה השלישית לוצ'יה משתגעת. הכריחו אותה להתחתן עם גבר שהיא לא אוהבת, ובאקט של ייאוש וזעם היא דוקרת אותו למוות. לבושה בשמלת כלה לבנה מוכתמת בדם היא מסתובבת בין אורחי החתונה ההמומים ושרה את שגעונה. דוניצטי זיהה את הפוטנציאל הדרמטי של הסצנה הזו, והלך עד הסוף. הוא מקדיש לשיגעון של לוצ'יה כמעט חצי שעה (!) במהלכה הוא מציף את הקו הווקאלי והתזמורתי במוטיבים מוזיקליים מחלקים מוקדמים של האופרה, כמו זכרונות שרודפים את לוצ'יה ומסרבים להרפות. המוטיבים הללו לא מגיעים לפי הסדר הכרונולוגי של היצירה ויוצרים תחושה של בלבול, חוסר שליטה. לוצ'יה נאבקת בהם, מגיבה אליהם עם פרגמנטים מלודיים מפורקים המשקפים את שפיותה המתפוררת. כשהיא נסחפת לפנטזיה על איחוד מזכך עם אהובה האמיתי, הקו הווקאלי הופך מקושט, והוא ממשיך להסתחרר בתצוגת וירטואוזיות חסרת מעצורים ככל שלוצ'יה שוקעת עוד ועוד אל תוך הזיה. דוניצטי הלחין את הסצנה הזו בצורה גאונית ממש, תוך עיצוב מדויק של המוזיקה והטקסט כדי שישקפו את התהליך הנפשי של לוצ'יה. המוזיקה משקפת את חוסר היציבות הרגשי של לוצ'יה, כאשר היא נעה בין אופוריה לדיכאון. לוצ'יה מאבדת מגע עם העולם החיצוני בעוד היא נשאבת אל עולמה הפנימי, אל מקום בטוח ושמח, והמלודיה העדינה עולה מעלה אל הגבהים למחוזות שמימיים, סוריאליסטיים. מה שמוסיף לאופי המיסטי של הסצנה, הוא הדיאלוג בין לוצ'יה ובין חליל הצד שעונה לה ומשוחח איתה מהתזמורת. את התפקיד של החליל כתב דונצטי במקור לכלי שנקרא "הרמוניקת זכוכית", המדמה צליל של נגינה על כוסות זכוכית. הרעיון של דוניצטי היה לשקף את ההתרחקות של לוצ'יה מהמציאות באמצעות הצליל העל-טבעי של ההרמוניקה. למרבה צערו של דוניצטי, נגן ההרמוניקה הסתכסך עם התיאטרון ולא הגיע לערב הבכורה. במקומו  נתן דוניצטי את התפקיד לנגן החליל, ומאז הקו המוזיקלי הזה מנוגן על ידי החליל. 

סצנת השיגעון הפכה למיתוס חי, וטיפחה מסורת של במאים, מבצעים ופרשנים שמנסים להכריע מה באמת עומד מאחורי מפגן השירה המרהיב הזה שכתב דוניצטי. חלקם נותנים פרשנות עכשווית לקונטקסט החברתי של המאה ה- 19 כאשר הם מזכירים לנו שהטירוף במאה ה- 19, בחיים האמיתיים ובאופרה, היה מחלה נשית טיפוסית. כלומר, המאניה הווקאלית של לוצ'יה היא ביטוי לרצון שלה לפרוץ את הכלא הגברי האכזרי בתוכו היא חיה. היא כלואה בתוך מופע של ווקאליות מצועצעת, ביטוי של סגנון ה"בל-קנטו" שעיצב את האופרה האיטלקית של התקופה. גם האסתטיקה הזו נהגתה והוכתבה למעשה על ידי מלחינים גברים, שכמו "כלאו" את הזמרות בכלא אמנותי-פרפורמטיבי שדוחף אותן אל הקצה כאידיאל של יופי.  ואולי זו פרשנות מדכדכת מדי. אולי, כפי שכבר הוצע בעבר, המעוף של לוצ'יה אל פסגות הקול האנושי הוא דווקא ניצחון פמיניסטי - היא מסרבת להיכנע לחוקים ומוסכמות, ומשחררת את עצמה צליל אחר צליל מהכבלים הפטריארכליים שקושרים אותה. 

עומר בן סעדיה, הבמאית של ההפקה שלנו (בעקבות הפקה  של הבמאי הנודע אמיליו סאחי), חושבת שמה שהופך את הסיפור של לוצ'יה למעניין הוא המאבק עצמו. "לוצ׳יה נשארה אופרה רלוונטית ובועטת בגלל שהיא אישה צעירה שנאבקת בכל דרך אפשרית להשמיע את הקול שלה כנגד כוחות דורסניים, גם במחיר כבד לעצמה" משתפת בן סעדיה. "מהרומן המקורי של וולטר סקוט, דרך שלל הפקות, ועד תל אביב של ימינו, לוצ׳יה היא סמל המאבק של נשים בכל העולם להתנהל בעולם חופשיות ואחראיות באופן בלעדי על גורלן האישי". בין אם סצנת השיגעון מסמלת ניצחון או תבוסה במאבק הזה, היא ממשיכה להוות קרקע פורייה עבור במאים, קהלים, ובעיקר זמרות, לתת את הפרשנות שלהם לדמותה מעוררת ההזדהות של לוצ'יה. 

התפקיד של לוצ'יה, בעיקר בזכות סצנת השיגעון המיתולוגית, הפך לאחד התפקידים הנחשקים עבור כל זמרת סופרן. עם השנים נוצרה שושלת מרשימה של לוצ'יות, כל אחת עם הקול, הסגנון, והפרשנות שלה לדמות האופראית המכוננת הזו. מי ששרה את הבכורה של התפקיד הייתה פאני פרזיאני, שבגיל 23 בלבד ביססה את עצמה כזמרת מצליחה ומבוקשת. הופעות הבכורה שלה בוינה, לונדון ופריז עזרו להפוך את לוצ'יה להצלחה גלובלית, והיא זכתה לשבחים לא רק על היכולות הווקאליות המרשימות שלה, אלא גם בזכות הטוטאליות שלה בגילום דמותה השברירית של לוצ'יה. מי שהפכה את התפקיד הזה לאגדה של ממש, הייתה הסופרן האוסטרלית נלי מלבה, שבשלהי המאה ה- 19 הוסיפה חטיבה מאולתרת  משלה באמצע סצנת השיגעון, בה היא שזרה צלילים גבוהים עוד יותר מאלה שכתב דוניצטי במקור. התוספת הזו הפכה למעין "מבחן אומץ" שזמרות רבות ממשיכות לעבור בהצלחה גם היום כאשר הן בוחרות לשלב את הקדנצה של מלבה בביצוע שלהן. הזמרת האגדית ג'ואן סאת'רלנד ביצעה את התפקיד באחת ההופעות הזכורות של כל הזמנים, כאשר הקולגות/אויבות שלה מריה קאלאס ואליזבת' שוורצקופף יושבות בקהל. "הקהל מחא כפיים כל כך הרבה עד שנאלצתי להשתחוות עשרות פעמים, וזה היה מעייף מאוד" סיפרה אחר כך סאת'רלנד בראיון בגאווה שהיתה אופיינית לה, ואף הוסיפה כי "קאלאס אהבה את ההופעה, היא הייתה מאוד נחמדה אלי". אחת המבצעות הבולטות של לוצ'יה בימינו היא  הסופרן ליזט אורופזה. לדבריה, דווקא החלק הראשון של האריה הוא המאתגר ביותר עבורה. "החלק השקט של האריה הוא חשוף כל כך, מרגיש כאילו המוזיקה רודפת את לוצ'יה. זה שיא הדרמה, יש סביבי המון אנשים על הבמה והרבה מתח וציפייה מכיוון הקהל. דווקא ברגע הזה הכל עוצר ולוצ'יה נמצאת בעולם אחר. ההבעה הווקאלית צריכה להיות שברירית וטהורה, מעל העולם הגשמי". בהפקה שלנו תגלם את לוצ'יה הסופרן הילה פחימה, בעלת קול קולרטורה פעמוני וזורח שמתאים בדיוק לתפקיד הזה. 

האירוניה לגבי סצנת השיגעון המפורסמת של לוצ'יה, נטועה בכך שדוניצטי עצמו בילה את שנותיו האחרונות בבית חולים פסיכיאטרי לאחר שחלה בעגבת ואיבד את שפיותו. כיאה לאותם זמנים, סיפורים ואגדות לגבי הסיבות למצבו הנפשי הגיעו מהר בשפע, והן נותנות לנו הצצה מבדרת אל המוסכמות שאפיינו את הסצנה המוזיקלית של אותם ימים. המו"ל הצרפתי של דוניצטי כתב באוטוביוגרפיה שלו, שמי שהעבירה את דוניצטי על דעתו הייתה זמרת סופרן שהכריחה אותו לבצע שינויים באופרה האחרונה שכתב. הסיפור על חילוקי הדעות בין השניים אינו מופרך, אבל הטלת האחריות הבלעדית של אובדן השפיות על זמרת הסופרן המסכנה, מדגימה באופן משעשע את התדמית הגחמנית והתובענית שזמרות סבלו ממנה באותה תקופה. דוגמה נוספת היא הדיווח הסוראליסטי שהגיש היינריך היינה על מצבו של דוניצטי, בעודו מנציח סטריאוטיפים של אופרה איטלקית כפי שנתפסו על ידי גרמנים. "בעוד הוא משעשע את העולם עם מלודיות מבדרות, דוניצטי עצמו נמצא הלום קרב בבית משוגעים ליד פריז. הוא לובש כל יום את מעילו המעוטר, ויושב ללא תזוזה מבוקר עד ערב". על פי היינה, האופרות של דוניצטי הן לא יותר מבידור קליל, והוא עצמו (כמו כל מלחין איטלקי אחר) מכין את עצמו בכל מחיר ובכל מצב לרגע התהילה הבא. האנקדוטה האחרונה, ואולי הנוגעת ללב מכולן, גורסת כי רק דבר אחד עורר תגובה אצל דוניצטי בימיו האחרונים בבית המשוגעים. רק דבר אחד גרם לו להרים את ראשו, לפקוח את עיניו ולהניע את ידיו בפרץ של חיות ושמחה. זה היה כמובן כאשר השמיעו לו את סצנת השיגעון מלוצ'יה די למרמור.     

 

 

لوتشيا العروس تقتل زوجها وتفقد صوابها في أحد أعظم اللحظات الأوبرالية وأجمل ما لحن دونيتزيتي، آريا الجنون.

موسيقى أخّاذه مع المايسترو دانييل أورن. 

قائد الأوركسترا: دانييل أورين

الإخراج الأصلي: ايميليو ساحي

المخرجة: عومر بن سعادية

تصميم المسرح: انريكه بوردوليني

مصممة الملابس: ايما مولر

مصممة إضاءة: ناداف برنياع

مصممة حركة: دانا روتنبرغ

لوتشيا: هيلا فاخيما | لاورا أولوا

إدغرادو: اوريستا كوزيمو | جورجيو ميزيري

اينريكو: غرمان اينريكه الكانتارا | عوديد رايخ

رايموندو: دافيد جانغريغوريو | مانويل فوينتس

أرتورو: ليفيو اندريكاو | أنتوني ويب

أليسا: تمارا نافوت | جال كوخاب

نورمانو: أنتوني ويب | أنطون تروتوش

جوقة الأوبرا الإسرائيلية

قائد الجوقة: ايتاي بيركوفيتش

أوركسترا الأوبرا: الأوركسترا السيمفونية الاسرائيلية ريشون-لتسيون

ليبريتو: سالفادوري كامرانو

الأوبرا باللغة الإيطالية

الترجمة متاحة باللغتين العبرية والانجليزية

ترجمة: يسرائيل اوفال

مدة العرض: ثلاث ساعات يشمل إستراحة.

تدور أحداث القصة في جنوب شرق إسكتلندا في القرن السادس عشر

استحوذ إنريكو (هنري) أشتون، وهو رجل لا يرحم وكثير المكائد، على قصر رافينوود التّابع لأجداد إدغاردو (إدغار). بينما أصبح الآخر مفلس وفقير، فانتقل للسكن في قلعة تقع على الجرف الصخري.

غَيّر تتويج ماري كملكة اسكتلندا مراكز السلطة، حيث أنه جلب دائرة المقربين إلى السلطة الجديدة. فأصبح هذا التغيير يهدد إنجازات إنريكو، لذا يتوجب عليه إقامة علاقات مع الحكام الجدد فوراً. فلم يجد طريقة أفضل من أن يتزوج أخته لوتشيا. المشكلة بالنسبة لإنريكو هي أن لوتشيا مستقلة ومصممة على موقفها وهو غير واثق بأنها ستقبل ألتعاون معه، هذا كله بالرغم من أنه قد تعهد أن يكون مسؤولاً عنها ليحميها ويصونها بعدما توفي والديهما.

نورمانو ( نورمان) هو حليف أشتون، الذي يتتبع لوتشيا من خلال عصابته. أشتون يشرح لنورمانو عن حيرته في المأزق السياسي والإقتصادي الذي وقع به وكم هو متعلق بأخته. الكاهن ريموندو يتوسل أشتون بأن يعاملها بصبر، حيث أنها لا تزال في حداد على وفاة والدتها. 

أصبح نورمانو يشك بولاء لوتشيا بسبب الحادثة التي حصلت لها مؤخراً، حيث قام بمهاجمتها ثور هائج لكنه سرعان ما قُتل ونجت هي بحياتها. من هو المنقذ المجهول الذي قدِم ليساعدها؟ لا أحد يعلم، لكن نورمانو تراوده الشكوك بأنها تقابل إدغاردو سراً وبأنهما بحالة حب. في هذه الأثناء يعود رجال نورمانو من مهمتهم بتتبع لوتشيا ليخبروه بأنهم قد رأوا شخصاً غامضاً قد تسلل إلى القصر، هذا أكد شكوك نورمانو وأغضب أشتون كثيراً. بدأ أشتون يشعر بأن خطته شارفت على الفشل ما لم يتم اقناع لوتشيا بأن تتزوج منه دبلوماسياً.

في حديقة القصر وبجانب نافورة قديمة، تنتظر لوتشيا إدغاردو مع رفيقتها اليتشيا (أليس) حتى تلتقيه سراً. تحذر أليتشيا لوتشيا من خطر هذا النوع من اللقاءات. في حين تتذكر لوتشيا خُرافة الشابة التي قُتلت بجانب النافورة على يد أحد أفراد عائلة رافينوود الذي تملكه جنون الغيرة. تزعم لوتشيا بأن روح تلك الفتاة لا تزال تحوم وأنها تعتقد بأنها قد لمحت للتو انعكاس صورتها في الماء. يصل إدغاردو حاملاً أخبار مريرة: قد قرر بأن يهاجر إلى فرنسا ومن منفاه سيقاتل لأجل وطنه اسكتلندا، وأيضاً بأنه ينوي أن يُصالح أشتون ويتقدم لخطبة لوتشيا منه. تحذره لوتشيا من أشتون وتدّعي بأنه لن يوافق على هذا أبداً، ويروي إدغاردو عن شعوره المرير تجاه من قتل أبيه وهجَّره من أرضه. تبادلا إدغاردو ولوتشيا الخواتم وبعض الهدايا التذكارية كدليل لعهد عشقهما. ينطلق إدغاردو مغادراً إلى فرنسا.

 

بعد عدة شهور من هذه الأحداث، يقرر اشتون بأن يزوِّجَ أخته لوتشيا لأرتورو، ولكي يقنعها بهذا يقوم بإرسال رسالة مزيفة تبدو وكأنها من حبيبها ادغاردو يخبرها بأنه سيتزوج قريباً من إمرأة أخرى في فرنسا. من شدة حزنها، فقدت لوتشيا الوعي عندما قام أشتون بتسليمها تلك الرسالة المزيفة. ومع هذا كله لم تغير رأيها بالنسبة لزواجها، وبالرغم من أن أشتون توسلها وفهّمها بأن كل أملاك العائلة باتت مهددة بالخطر إلا بحال وافقت على هذا الزواج. يتم الإعلان بأن الضيوف والعريس قد جاءوا لخطبتها. خلال محولات الراهب ريموندو إقناع لوتشيا بالزواج يكتشف بأنه قد سلم على الأقل رسالة واحدة منها لإدغاردو لكنه لم يرد عليها لأشهر. يأتي العريس أرتورو بصحبة بقية المتآمرين على لوتشيا التي تضطر بأن توقّع عقد الزواج، وفي هذه اللحظة تحديداً يأتي ادغاردو ليكتشف بأن لوتشيا لم تفي بوعودها اليه فيغضب منها ويلعنها.

وحيداً، فقيراً في قلعته المنهارة، يبكي إدغاردو على مصير عائلته الذي أصبح تحت رحمة أشتون. يأتي أشتون ويقررا أن يلتقيان في اليوم التالي للقتال. يقاطع الرّاهب العرس لأنه اكتشف أن لوتشيا مختلّة عقلياً وقد قتلت زوجها أرتورو. 

بينما كان إدغاردو ذاهباً ليصلي على قبور أسلافه قبيل المبارزة ضد أشتون، تفاجأ برؤية الناس في جنازة لوتشيا، فيقرر الإنتحار.