הנדל: אריודנטה מאת יעל קרת
במשך 200 שנה היא נשכחה בין דפי ההיסטוריה, אבל אז אריודנטה שבה אל הבמות והתגלתה מחדש כפנינה בארוקית מסעירה. כעת מגיעה אלינו ההפקה המדוברת מווינה, שמשלבת חזון דרמטורגי ואסתטי של פאר בארוקי קלאסי יחד עם שפה בימתית עכשווית. הסיפור מותח, הדמויות מורכבות ואנושיות, והמוסיקה נשגבת - אריודנטה היא חוויה אופראית שלא כדאי להחמיץ
אריודנטה היא "אופרה סריה" (אופרה רצינית) בשלוש מערכות, המבוססת על פואמה איטלקית אפית בשם "אורלנדו הזועם" מאת לודוביקו אריוסטו. "אורלנדו הזועם" היוותה בסיס ליצירות אמנות רבות בתחום הספרות והמוסיקה, ביניהן עוד שתי אופרות מפורסמות של הנדל - אלצ'ינה ואורלנדו, והמחזה השייקספירי המפורסם "מהומה רבה על לא דבר". אף על פי שאין הוכחה לכך ששייקספיר ביסס את המחזה שלו על "אורלנדו הזועם", מי שמכיר את "מהומה רבה" בוודאי יזהה את הדמיון העלילתי בין המחזה של שייקספיר לאריודנטה, במיוחד באופן בו המשרתת מגויסת לעזרת הנבל ללא ידיעתה לטובת ביצוע המזימה שלו. עד היום אנחנו לא יודעים מי כתב את הליברית של אריודנטה, אבל מה שברור שהוא הצליח להפוך סיפור על בגידה, שקרים, וכבוד בחצר המלוכה הסקוטי לבסיס המושלם ליצירת מופת אופראית שעזרה להנדל להתחיל דרך חדשה ברגע קריטי בקריירה שלו.
העלילה בקצרה
אריודנטה מאורס לג'ינרבה, בתו של מלך סקוטלנד. לאריודנטה יש יריב בשם פולינסו, שזומם לחבל בנישואין הקרבים. לשם כך הוא מגייס את דלינדה, בת הלוויה ואשת סודה של ג'ינרבה. בעזרתה הבלתי מודעת של דלינדה, פולינסו גורם לאריודנטה לחשוב שג'ינרבה בגדה בו. המלך שומע על הבגידה לכאורה של בתו ומנשל אותה, בעוד שמועה מתפשטת כי אריודנטה התאבד. פולינסו שולח את סוכניו להרוג את דלינדה - היחידה שיודעת על המזימה שלו. אבל אריודנטה פוגש את דלינדה ביער (לאחר שניסיון ההתאבדות שלו לא צלח), ומבריח את שכירי החרב. פולינסו, שמנסה בינתיים להתחבב על המלך, מציע להגן על כבודה של ג'ינרבה בטורניר קרב. הוא נלחם מול אחיו תאב הנקמה של אריודנטה ונפצע קשה. לאחר ששמע את האמת מדלינדה ביער, אריודנטה מופיע בטורניר ומציע את עצמו כאביר של ג'ינרבה. פולינסו הגוסס מודה באשמה, וג'ינרבה מקבלת חנינה מהמלך.
קצת היסטוריה
בקיץ 1734, הנדל איבד את המשרה שלו כמנהל תיאטרון המלך בלונדון. רבים חשבו שהשינוי הזה יאלץ אותו לפרוש, אבל הוא הפתיע את כולם כאשר הכריז על המשרה החדשה שלו בבית האופרה שזה עתה נפתח בקובנט גארדן. הנדל לא בזבז זמן והתיישב לעבוד על אופרה חדשה - אריודנטה. בית האופרה החדש לא רק אפשר לו להמשיך לעבוד, אלא פתח בפניו אפשרויות שלא היו לו לפני כן. ג'ון ריץ', מנהל התיאטרון, היה ידוע בחיבתו לאופרה צרפתית והגרנדיוזיות שאפיינה אותה, ולכן דאג שבבית האופרה שלו יהיו תפאורות מפוארות, מקהלה קטנה, ואפילו להקת בלט כמיטב המסורת הצרפתית. הנדל התכוון לשלב את כל אלה באופרה שתפתח את העונה הראשונה שלו בקובנט גארדן, וזו הסיבה שאריודנטה היא האופרה הראשונה שלו שיש בה קטעי ריקוד ומקהלה. למרות המרכיבים החדשים, אריודנטה לא הצליחה במיוחד בהופעת הבכורה ובעשר ההופעות שלאחריה, והמלכה אף העירה כי למרות הסוף הטוב "מדובר באופרה עגמומית למדי שמעציבה את הקהל".
בשנה שלאחר מכן אריודנטה הועלתה שוב, הפעם בלי קטעי הריקוד ועם סולן חדש שלא הספיק ללמוד את האריות שלו, והחליף אותן באריות איטלקיות שרירותיות שלא עמדו בסטנדרט של הנדל. אריודנטה נשכחה ונזנחה עד אמצע המאה ה-20, אז היא הועלתה מן האוב לכבוד יום ההולדת ה-200 של הנדל. היא זכתה לכמה הפקות חדשות ומסקרנות, התגלתה כיצירה מוסיקלית תיאטרלית מרתקת, ובמהרה הפכה לאחת האופרות האהובות והפופולריות של הנדל.
מוזיקה כראי הנפש
המערכה הראשונה של אריודנטה עוסקת בחגיגת האהבה של אריודנטה וג'ינרבה וההתרגשות לקראת החתונה הקרבה. הדרמה הקשורה בשקר של פולינסו מתחילה למעשה במערכה השנייה, בנקודה זו העלילה מתחילה לנוע בקצב מהיר יותר. זו גם המערכה הקודרת ביותר באופרה שעוסקת בפינות הנסתרות והחשוכות של נפש האדם. שתי דוגמאות בולטות הן האריות המלנכוליות של אריודנטה וג'ינרבה, עד עתה זוג נאיבי ומאוהב, וכעת שני אנשים מבולבלים ופגועים. הנדל מעניק להם אריות מצמררות בפשטותן, שבאמצעות קווים מלודיים שקופים וליווי מינימליסטי של התזמורת מעצימות את השבריריות שלהם. גם דלינדה מקבלת רגע כזה במערכה השלישית, כאשר היא מפתיעה עם אריה וירטואוזית ומלאת להט בה היא מגנה את פולינסו על השקר שלו ועל הכאב שגרם. בכל אחת מן האריות באופרה הנדל חושף בפנינו צד אחר של הדמויות, ומנפץ את השבלוניות שלהן כפונקציות בתוך מסגרת תיאטרלית מוכרת. כך, אריה אחר אריה, הוא מגלה בפנינו את המורכבות האנושית שלהן ובמקביל מוכיח את הגדולה שלו כמלחין, עם מוסיקה שחושפת בעדינות ובתחכום רגש אנושי מזוקק בתוך מסגרת סגנונית מובהקת.
ללהק את הנדל
כשהנדל ובני תקופתו כתבו אופרה חדשה, הם התאימו את התפקידים הראשיים לזמרים שעמדו לרשותם, או זמרים שהם אהבו ורצו לעבוד איתם. הבחירה באיזה סוג קול יגולם כל תפקיד התבצעה בעיקר בהתאם לזמרים ספציפיים שהמלחינים הכירו, והתפקידים אף נכתבו בהתאם ליכולות ולחוזקות של כל זמר וזמרת. כשהנדל עזב את תיאטרון המלך, רוב הזמרים שעבד איתם שם לא עברו אתו; חלקם נשארו בתיאטרון בלעדיו, בעוד אחרים עברו לבתים מתחרים. מי שכן עברו עם הנדל לבית האופרה בקובנט גארדן, היו הסופרן המפורסמת שהיתה גם המוזה שלו, מריה סטרדה, והקונטרה-אלטית מריה קטרינה נגרי. עבורן הוא כתב את התפקידים של ג'ינרבה ופולינסו בהתאמה (נגרי שרה "תפקיד מכנסיים" בו היא מגלמת גבר, כפי שהיה מקובל אז). כשבא ללהק את התפקידים האחרים, הנדל לא מצא את הזמרים הנכונים. זו הסיבה שבפרטיטורה המקורית התפקיד של דלינדה נכתב לזמרת אלט ואחר כך שונה לסופרן קולרטורה גבוה, וכך גם התפקיד של לורקניו, אחיו של אריודנטה, שתוכנן במקור עבור זמר קסטרטו ובאמצע כתב היד שונה לזמר טנור. הנדל שינה את התפקידים לאחר שמצא שני זמרים צעירים ומוכשרים שישירו אותם, שניהם הפכו בהמשך לזמרים קבועים שלו בהפקות נוספות. את התפקיד של אריודנטה, הנדל נאלץ לתת לזמר קסטרטו חדש שלא הכיר, שכן הקסטרטו אתו נהג לעבוד בתיאטרון הקודם עבר לבית אופרה מתחרה. כיום התפקיד של אריודנטה מושר או על ידי קונטרה טנור (הקול הגברי הגבוה ביותר) או על ידי מצו-סופרן בתפקיד מכנסיים, כפי שיקרה גם בהפקה שלנו.
הבלט
אריודנטה היא כאמור האופרה הראשונה בה שילב הנדל קטעי בלט, אותם הוא הוסיף בשלב מאוחר יחסית של תהליך הכתיבה. הנדל הלחין אותם בנפרד משאר האופרה, והתכונן להציג אותם בפני מארי סלה - הרקדנית שהגיעה עם להקתה מפריז ללונדון, במיוחד כדי להשתתף באריודנטה. הנדל השמיע לסלה את כל קטעי הריקוד שכתב, והיא בחרה מתוכם את הקטעים שמצאו חן בעיניה במיוחד, בהתאם לחזון שלה ולאיכויות של להקתה. הקטעים שלא נבחרו עבור אריודנטה לא נזנחו - הנדל פשוט השתמש בהם באופרה הבאה שכתב, אלצ'ינה.
כאשר הנדל העלה את אריודנטה בפעם השנייה כל קטעי הבלט הושמטו, ככל הנראה בין היתר בגלל שמארי סלה ולהקתה כבר לא היו בלונדון. הלהקה כן חזרה להופיע בבכורה של אלצ'ינה, בה הצליחה סלה לעורר סקנדל בשל הלבוש המינימלי מדי שלה, והעובדה שבחרה להופיע ללא פאה עם שיערה הטבעי מתנופף לכל עבר. לאחר שזכתה לקריאות בוז בהופעתה האחרונה - היא עזבה את לונדון ונשבעה שלא תחזור יותר.
אריודנטה לא הועלתה פעם נוספת, והנדל השתמש בקטעי הריקוד ביצירות קאמריות מאוחרות יותר שלו. מדהים לחשוב על הגמישות שאפיינה את הנדל ובני זמנו ביחס לקומפוזיציות שלהם: הם התאימו את היצירות שכתבו לצרכים ולתנאים בשטח, והמוסיקה עצמה נכתבה בהשראת אמנים איתם עבדו. היצירות המשיכו להשתנות ולהתפתח בהתאם לאפשרויות שעמדו בפני המלחינים בכל פעם שהעלו מחדש את היצירה. העובדה ההיסטורית הזו מאפשרת למנצחים ובמאים של אופרות בארוק לנהוג כך בעצמם, למשל על ידי שינוי של קטעי הריקוד בהתאם לחזון הסגנוני והדרמטורגי של ההפקה הספציפית. צורת העבודה הזו משקפת לא רק את תקופתו של הנדל, אלא גם את הלך הרוח היצירתי בעולם האופרה עמוק אל תוך המאה ה-19, גם אז מלחינים כתבו תפקידים עבור זמרים מסוימים, ועיצבו את מבנה האופרות בהתאם לרוח התקופה ורחשי הלב התרבותיים הקולקטיביים. מעניין להרהר בסוגיות הללו כיום, במסגרת הדיון המתמשך בשאלה כיצד לשמר את המסורת האופראית במרחק הזמן, ובהתאם לטעמו המשתנה של הקהל.
ההפקה שלנו
אריודנטה היא אופרה באיטלקית, שנכתבה על ידי מלחין גרמני שחי ועבד באנגליה, עם מאפיינים מבניים ותוכניים של אופרה צרפתית. מדובר ביצירה בינלאומית יוצאת דופן, בוודאי בהתחשב בתקופה בה היא נכתבה. הבינלאומיות הזו מאפיינת גם את ההפקה שלנו, שנוצרה בשיתוף פעולה עם בית האופרה של וינה, תבוצע על ידי תזמורת בארוקדה הישראלית יחד עם נגנים מאנסמבל "מתיאוס" הצרפתי, תחת שרביטו מלא ההשראה של ז'אן-כריסטוף ספינוזי, אחד ממנצחי הבארוק החשובים הפועלים כיום בסצנה הבינלאומית. ביים את ההפקה היפהפייה והאינטליגנטית הזו סר דיוויד מקוויקר, במאי אופרה סקוטי, שיוצר אופרות בבתי האופרה החשובים בעולם.
מקוויקר יוצר עולם בימתי יפהפה, מקושט ומהודר, בדיוק כמו המוסיקה של הנדל. התלבושות עשויות לפרטי פרטים בדומה לאופנה עילית משובחת עם נראות תקופתית. יחד עם זאת בעיצוב האיפור והפאות מתקבל מראה שיש בו גם חספוס גותי, ששובר את האלגנטיות האצילית של המאה ה-18 ומעניק תחושה עכשווית להפקה כולה. מקוויקר משתמש באלמנטים ויזואליים שמייצרים אווירה קודרת ומתוחה, המשקפת את היצרים והחטאים האנושיים שמניעים את העלילה. הכוריאוגרף קולם סירי יצר עבור ההפקה קטעי מחול הנמצאים על התפר שבין מסורתי ועכשווי, עם סצנות קלאסיות של ריקודי המאה ה-18, לצד סצנות נועזות בשפת מחול משוחררת ופרובוקטיבית. מקוויקר לא משאיר את הכוריאוגרפיה לסצנות הריקוד בלבד, אלא משלב אותה כחלק אינטגרלי מהבימוי כולו, וכך מטשטש את ההפרדה המבנית בין ריקודים לקטעים מוסיקליים ויוצר דרמה אורגנית. אל תוך תמונות ויזואליות מעוררות השתאות, יוצק מקוויקר תוכן דרמטי נוקב כאשר הוא מעצב דמויות מורכבות, שאריה אחרי אריה מגלות את שלל הרבדים הקיימים בהן. מקוויקר מביא לידי ביטוי דרמטורגי את השילוב המופתי בין צורה ותוכן כפי שקיים במוסיקה של הנדל, בהפקה שמוכיחה שוב שאריודנטה היא יהלום בכתר האופרה הבארוקית.
