על הטרובדור
מאת: יעל קרת
נושא הגורל עמד מאז ומתמיד במרכז יצירתו של ג'וזפה ורדי,
והאופרה הטרובדור היא הדוגמה המושלמת לכך. באמצעות עלילה מורכבת, דמויות
אייקוניות, ומוסיקה שמניעה את הדרמה בסחף אדיר - ורדי לוקח אותנו למסע רגשי מלא
סודות וגילויים, שמזכיר לנו בכל פעם מחדש את גדולתה של האופרה האיטלקית.
ורדי הלחין את הטרובדור במהלך תקופה משמעותית בחייו, מקצועית
ואישית. הוא היה בשיא תהילתו רגע אחרי סיבוב ההופעות של ריגולטו שזכה להצלחה אדירה, והמוניטין שלו כמלחין האופרה מספר אחת של
איטליה הלך לפניו. כעת הוא התפנה לכתוב שתי אופרות חדשות, הטרובדור ולה טרוויאטה, שבזכות פרץ השראה ומיומנות
פנומנלית - נכתבו כמעט במקביל. הטרובדור ולה
טרוויאטה זכו גם הן לפופולריות עצומה בקרב הקהל החל מהבכורה שלהן ועד היום,
ויחד עם ריגולטו זכו לכינוי
"הטרילוגיה הפופולרית". חייו המקצועיים של ורדי היו אם כן בפריחה, אך
חייו האישיים היו מורכבים יותר, בעיקר בשל הזוגיות שלו ללא נישואין עם הזמרת
ג'וזפינה סטרפוני. מערכת היחסים ה"מודרנית" של השניים עוררה סערה בכפר
מגוריו השמרני של ורדי, ואף הובילה לקרע מתמשך בין ורדי להוריו. החוויה של ורדי עם
סטרפוני השפיעה עליו עמוקות, וללא ספק העלתה את הרגישות שלו לבעייתיות הרבה ביחס
החברה כלפי נשים באירופה של המאה ה-19. הנושא הזה קיבל ביטוי בשלוש האופרות
הנפלאות שכתב באותה תקופה, אשר בשלושתן הדמויות הנשיות משלמות בחייהן על הבחירות
והפעולות של הגברים הסובבים אותן.
על ארבע דמויות דיברה האופרה
הטרובדור היא אופרה יוצאת דופן בכך
שבמקום שני גיבורים מסורתיים, היא מציגה ארבעה גיבורים ראשיים. כל אחד משמש
כפונקציה דרמטית ברורה בטרגדיה הוורדיאנית: אזוצ'נה בעלת הקול הנמוך והעמוק היא צוענייה מבוגרת ומסתורית; לאונורה היא סופרן צעירה אצילית ויפה,
המאוהבת במנריקו הצועני ומשלמת על אהבה זו בחייה; מנריקו הטנור הוא בנה המאומץ טוב הלב של אזוצ'נה, ואויבו המושבע של
הרוזן די-לונה שמתחרה בו על ליבה של לאונורה; והרוזן די-לונה הוא הבריטון הנבל, אשר הקדיש את חייו לנקמה על מות
אחיו התינוק.
הטנור האגדי אנריקו קרוזו אמר פעם כי "כל מה שצריך כדי
לביים היטב את הטרובדור, זה את ארבעת
הזמרים הכי טובים בעולם". אין ספק שבימוי טוב של אופרה כה מורכבת מצריך עוד
כמה דברים, ולמרות זאת האמירה המבודחת של קרוזו מבטאת אמת מהותית לגבי האופרה:
ארבעת התפקידים הראשיים
הם מונומנטליים ותובעניים, דורשים מכל אחד מהזמרים מצוינות בשלל
היבטים של ביצוע ווקאלי, החל מכושר טכני ועד דקויות של הבעה דרמטית. ורדי כתב עבור
כל אחת מהדמויות הללו אריות וירטואוזיות שמנצלות את הייחוד והחוזקה של כל סוג קול
עד תום, והפכו במרוצת השנים לעמודי התווך של הרפרטואר האופראי. ועל אף האהבה
הניכרת של ורדי לכל אחת מארבע הדמויות הללו, אין ספק שהיתה אחת שהוא אהב במיוחד:
אזוצ'נה הצוענייה, שנועדה בתחילה לתפקיד הראשי באופרה (ורדי אפילו שקל לקרוא
לאופרה על שמה) והפכה לתפקיד מיוחד וחתרני מבחינה מוסיקלית, דרמטית ואנושית.
אזוצ'נה - האישה הרדופה
ורדי היה מהופנט מדמותה של אזוצ'נה וראה בה את הדמות הראשית של
האופרה. למעשה, הוא אף הציע לזמרת מריאנה ניני (שביצעה בכורות לאופרות אחרות שלו
בתפקיד הראשי) לוותר על לאונורה, ולבחור דווקא בתפקיד של אזוצ'נה. "אם אני
הייתי פרימה דונה" הוא כתב לה, "תמיד הייתי בוחר לשיר את אזוצ'נה".
מה שבמיוחד הלהיב את ורדי לגבי אזוצ'נה, היה המוזרות המיסטית והפסיכולוגיה המורכבת
שלה, והוא עודד את קמאראנו (הליברטיסט) לקחת את המאפיינים הללו אל הקצה.
"חשוב לי שהדמות של אזוצ'נה תשמור על המקוריות והביזאריות שלה". קמאראנו
בתגובה כתב לאזוצ'נה אריית שיגעון לפי הספר, כפי שהיה מקובל ופופולרי באותה תקופה.
אבל זו ממש לא היתה הכוונה של ורדי. להיפך. ורדי הבין, ואולי הרגיש, שאזוצ'נה היא
לא "עוד משוגעת", ושהתייחסות כזו לדמותה תחמיץ את המורכבות והאנושיות
שלה. ורדי כנראה הבין כבר אז את מה שהפסיכולוגיה המודרנית יודעת להגדיר כיום -
אזוצ'נה סובלת מהפרעה פוסט טראומתית.
פרספקטיבה כזו מאפשרת לנו להעריך את האומץ והחזון של ורדי לעצב
דמות נשית מרכזית שנותנת קול לחוויה נוראית של אובדן, טראומה וכאב, חוויה אשר
רודפת אותה לכל אורך האופרה. באריה המפורסמת שלהStride La Vampa ("שואגות הלהבות") אזוצ'נה משחזרת
את המחזה הנורא של אמה מועלית על המוקד בצורה גרפית כמעט, אירוע שהותיר אותה
מצולקת. ורדי, שלא השתמש בדרך כלל במוטיבים מוסיקליים חוזרים, כתב כאן מנגינה
קליטה וזכירה שמופיעה שוב ושוב במהלך האופרה, כמו זיכרון מוחשי שלא מרפה. החזיונות
והזיכרונות מציפים את אזוצ'נה לאורך האופרה ומנחים את הפעולות השנויות במחלוקת
שלה, עד לסוף הטרגי בו היא מאבדת את אהבתה הגדולה ביותר - בנה מנריקו, בשם אהבתה
הגדולה השנייה, אמה המתה. אזוצ'נה היא מודל אופראי חדש: אישה שיש בה פגמים, אך
עדיין אנושית מאד. ייתכן שכיום, במסגרת הפרשנות של דמותה דרך פרדיגמות פסיכולוגיות
מודרניות, אנחנו יכולים להזדהות אתה אפילו יותר.
הניצחון של ורדי
הבכורה של הטרובדור
התקיימה בשנת 1853 בתיאטרון אפולו ברומא. גם הפעם זכה ורדי לחיבוק הקהל, שהלך
והתהדק במהלך מאות הופעות נוספות של האופרה ברחבי אירופה בשלוש השנים לאחר הבכורה.
המבקרים לעומת זאת היו נלהבים פחות, וטענו כי הסיפור מסובך מדי, הדמויות שבלוניות
מדי, והמבנה מסורתי מדי. כיום, רבים מה"חסרונות" הללו נתפסים דווקא
כנקודות חוזקה, או כפי שהמוסיקולוג רוג'ר פרקר כתב: "הליברית יכולה להיתפס
כאמצעי דרמטי חסכוני ומדויק שנותן את הבסיס לבניית הדרמה המוסיקלית של ורדי ושם
עליה את הפוקוס, בעוד הדגש על הצורה המוסיקלית עוזר לכוון את השלבים השונים של
הדרמה לכיוון הקליימקס".
ואם נשים את מחלוקות המבקרים בצד, אין עוררין
לגבי האיכות והעוצמה המוסיקלית של הטרובדור, כזו
המהווה פיוז'ן מושלם של מלודיות שובות לב, קטעי מקהלה מונומנטליים, ואינטנסיביות
תזמורתית דרמטית. באמצעות המוסיקה הזו ורדי מתעלה מעל נקודות התורפה הפוטנציאליות
של הליברית, ויוצר דמויות בשר ודם שמצליחות לעורר אמפתיה והזדהות. למרות הנושא
האפל של הטרובדור, גם הפעם ורדי הצליח
לעשות את הקסם שלו ולייצר להיטים אופראיים מפוארים, ובראשם קטע המקהלה הממכר
והאהוב - "מקהלת הצוענים". בדומה למקהלת העבדים העבריים של נבוקו, גם מקהלת הצוענים הפכה למעין
המנון ורדיאני שכל איטלקי בוודאי יודע בעל פה, ונותן ביטוי לחיבור של ורדי לשירת
ההמון, העם. מקהלת הצוענים היא רגע סוחף שמצטרף לשורה של מנגינות נוספות באופרה
שיש בהן איזון בין עממיות ויצריות, וכשרון מלודי חד פעמי שמוציא כל אחד ואחת מן
האולם עם מנגינה בלב.
לפרש את ורדי
בחלוף השנים, הטרובדור
זכתה למגוון רחב של ביצועים והפקות ברחבי העולם, כל אחד מציע פרשנות ייחודית לדרמה
המיסטית של ורדי וקמאראנו. במאים אחדים בחרו להעצים את המימד ההיסטורי של היצירה
על ידי יצירת ויזואליה תקופתית והתמקדות במלחמות האישיות והלאומיות, בעוד הפקות
אחרות התמקדו דווקא בפן הפסיכולוגי של האופרה כאשר שמו את הזרקור על הדמויות
והמניעים שלהן. ההפקה שדניאל אבאדו יצר בבית האופרה של וינה ושכעת מגיעה אלינו,
מתמקדת בראש ובראשונה במערכת היחסים בין הרוזן די-לונה למנריקו, מנקודת מבט אנושית
וסימבולית. ״כשאני מסתכל על האופרה הזו, אני רואה מסר ברור שמשתקף בסיפור של שני
אחים הנלחמים זה בזה״ משתף אבאדו. ״הם לא יודעים שהם אחים אבל משהו פנימי בתוכם
מונע מהם לפגוע זה בזה ברגע האמת". המלחמה המתרחשת ברקע יוצרת הקבלה שיש בה
מסר אוניברסלי: גם עמים נלחמים זה בזה ורואים עצמם כאויבים, כאשר למעשה הם קשורים
זה לזה בקשר עמוק הנובע מעצם היותם בני אדם. וכמו בסיפור של די-לונה ומנריקו, גם
במציאות עמים ומדינות נלחמים זה בזה בעיוורון שמוביל את שניהם בסופו של דבר לצאת מופסדים.
הפרשנות של אבאדו נעה בין מסורתי לעכשווי, בזכות איזון מעניין
בין מאפיינים ויזואליים מובהקים למופשטים. כך למשל בוחר אבאדו להעתיק את התרחשות
האופרה לשנת 1936 בזמן מלחמת האזרחים בספרד, אך לא משייך את הדמויות לצד אחד באופן
מובהק. באותו אופן הוא ניגש לעיצוב התלבושות והתפאורה, כאשר די-לונה וחייליו
לבושים מדי צבא גנריים, בעוד אזוצ׳נה, מנריקו וחייליו לבושים כפרטיזנים. תפאורה
מדויקת ונקייה ומראה מעודכן של הדמויות, מקנים לסיפור אמינות ומאפשרים פרשנות רחבה
של האלגוריה, כל צופה בהתאם למטען ההיסטורי והאישי שלו. ״היה לי ברור כשהסתכלתי
לראשונה על הטרובדור, שהכוונה של ורדי
הייתה לפתח רגעים מכוננים בחיים של הדמויות הללו" מספר אבאדו. "באופרה
הזו ורדי מתרכז באווירה ובמצבי רוח, והוא עושה זאת ביצירתיות תיאטרלית מדהימה. זו
הסיבה שניגשתי לביים את הטרובדור
באופן מאד אינטואיטיבי - ביימתי מהלב ומהבטן בתקווה לגעת בדיוק במקומות האלה אצל
הקהל".