"תיאודור" - הולדתו של האיש עם הזקן
עלייתה של הפקה חדשה על הבמה היא תמיד עניין מרגש, אבל כאשר מדובר באופרה חדשה בעברית, של צמד יוצרים ישראלים שרקמו יחד את היצירה, ההתרגשות מקבלת מימדים חדשים. לאחר שנים של עבודה אינטנסיבית של הצוות היוצר, התגייסות טוטאלית של הקאסט, והתהוות של סיפור שנע בין האישי ללאומי - האופרה תיאודור מוכנה להיוולד.
ואתם, מוכנים?
עבודה על יצירה חדשה היא באמת קצת כמו לידה, ובמקרה של תיאודור מדובר היה בהריון ארוך במיוחד. הליברטיסט והבמאי עידו ריקלין, יחד עם המלחין יונתן כנען החלו לעבוד על היצירה לפני קצת יותר משלוש שנים, במהלכן היצירה עברה תהפוכות ושינויים. "אני חושב שיש לי על המחשב 99 גרסאות שונות של האופרה תיאודור" מודה כנען, "אבל זו כנראה הדרך שהיינו צריכים לעבור כדי להגיע לאחת הנכונה".
אחד האתגרים הטמונים בכתיבה של אופרה עכשווית, הוא מציאת האיזון בין נאמנות למסורת אמנותית מפוארת, ובין השאיפה ליצור משהו חדש, מרענן, ורלוונטי, שידבר בטבעיות לקהל של היום. ריקלין וכנען הגיעו לכתיבת תיאודור לאחר שנים רבות של עשייה בעולמות אומנותיים מגוונים ועשירים, והסוגיות הללו בהחלט העסיקו אותם בתהליך היצירה. ריקלין מספר שהיה צריך לשנות לגמרי את הרגלי הכתיבה שלו: "כל הזמן שאלתי את עצמי למה הם צריכים לשיר את זה? אם לא הייתה לי תשובה טובה, הבנתי שעלי לכתוב מחדש את הטקסט". גם כנען התלבט לא מעט איך להביא את השפה המוסיקלית האישית שלו (שיש בה השפעות של רוק, קברט ומוזיקה לתיאטרון ולקולנוע),ועדיין להישאר בתחום הסגנון האופראי. התוצאה הסופית היא שילוב מרתק בין שפה מסורתית לחדשנית בכל רבדי היצירה, כמו גם בתהליך היצירה עצמו, שמזכיר במובנים רבים את האופן בו נולדו האופרות הגדולות של פעם, גם הן נכתבו בשיתוף פעולה מלא של היוצרים והמבצעים.
אז מה הסיפור?
תיאודור משחזרת אירועים היסטוריים-ביוגרפיים מחייו של תיאודור הרצל, ומכווצת אותם ללילה דרמטי אחד בו חייו משתנים לנצח. בלילה הזה הרצל חוזה במשפט דרייפוס, הסצנה הפותחת את האופרה ומשפיעה באופן עמוק על הרצל; יחסיו השבריריים עם אשתו ז'ולי מגיעים לפיצוץ; הוא נזכר באירועים קשים מהעבר ויוצא לרחובות פריז כדי לחפש תשובות. במהלך השוטטות שלו הרצל (מגולם על ידי עודד רייך) נזכר בעצמו כאדם צעיר (נעם היינץ) אופטימי ומלא שמחת חיים, החי כיהודי מתבולל בוינה. הוא מנסה בכל כוחו להשתלב בחברה הנוצרית-גרמאנית, אבל חווה דחייה כואבת שמותירה אותו עם תחושת כישלון. העלילה ממשיכה להתקיים בשני צירי זמן מקבילים לאורך האופרה כולה, כאשר עבר והווה משלימים זה את זה לכדי תמונת נפש מורכבת של אדם ברגע מכונן בחייו. סערת הרגשות שהרצל חווה באותו לילה מובילה אותו להתגלות, במהלכה הוא ממציא את עצמו מחדש כדמות משיחית עם רעיון חדש שהופך לתכלית חייו- חזון המדינה הציונית.
יחסיו של אדם עם עצמו
בשונה מרוב האופרות שאנחנו מכירים, תיאודור עוסקת במערכת היחסים המורכבת מכולן: זו שבין אדם לעצמו. עלילת האופרה שוברת את התבנית המוכרת כאשר היא מתמקדת ברגע מכונן של אדם, בו הוא מגלה את עצמו מחדש מתוך משבר. הקונספט הזה כשלעצמו הוא עכשווי, ומתחבר לעיסוק של הדורות האחרונים בנפש ובעולם הפנימי. במקרה של הרצל, היו לכך השלכות היסטוריות ולאומיות מרחיקות לכת, שהופכות את התהליך האישי שלו לחלק מעניין וחשוב בסיפור הלאומי שלנו. "נקודת ההתחלה שלנו הייתה הדימוי של הרצל לפני שהוא נהיה 'האיש עם הזקן'" מספרים ריקלין וכנען. בכך בידלו השניים את יצירתם החדשה מיצירות מחול ותיאטרון אחרות שנכתבו בעבר על דמותו של הרצל. קריאה מעמיקה של הביוגרפיה של הרצל הובילה את ריקלין להבין עד כמה הוא היה אדם רדוף ומורכב, ולהתמסר לעיסוק ב- "making of" של הסמל שאנחנו מכירים כיום. הרצל חווה בגידה ואובדן, הוא כאב את כישלון הנישואין שלו, את הדחייה האכזרית מהחברה שכל כך השתוקק להשתייך אליה, ואת האובדן של שני חברים קרובים שלו שהתאבדו. "מה שהכי הדהים אותי" מספר ריקלין, "זה שהרצל הכחיש כמעט את כל האירועים האלה, או סיפור עליהם בריחוק אובייקטיבי. זה גרם לי להרגיש שמסתתרת שם טראומה שהוא ניסה להדחיק". האופרה מספרת סיפור חדש על הרצל, בעוד היא שופכת אור על העובדה שהאייקון שאנחנו מכירים כיום נוצר באופן מודע. "הרצל לא תמיד היה האיש עם הזקן" מסכם כנען, "הוא היה איש תיאטרון, מחזאי, חובב אופרה מושבע, יהודי מתבולל. כל הדברים הללו הולידו את הרצל חוזה מדינת היהודים, והאופרה עוסקת ברגע שלפני, שהוא רגע מרתק".
יצירה בזמן אמת
אחד הדברים היפים (והיעילים) בתהליך הכתיבה של אופרה חדשה, היא עבודה משותפת בין מלחין וליברטיסט בזמן אמת, שמובילה לסינרגיה מוחלטת בין טקסט ומוסיקה. כאשר הליברטיסט הוא גם הבמאי, תהליך היצירה הופך הוליסטי לחלוטין, ומייתר דיונים (וויכוחים) לגבי פרשנות החומר הכתוב. בהמשך למסורת עתיקת יומין של שיתופי פעולה בין מלחינים וליברטיסטים, כך עבדו ריקלין וכנען על האופרה החדשה בסימביוזה מלאה. "אני כתבתי טקסט בהתאם לרעיונות מוסיקליים של יונתן, ולהפך" מספר ריקלין, "והרבה רעיונות התעצבו דרך הדיאלוג שלנו" משלים אותו כנען. אחד הדיונים הבוערים שלהם, היה לגבי האפיון של המוסיקה של אגודת הסטודנטים הגרמנית, שהתחילה כמארש נוקשה עם אופי פשיסטי, והפכה לבסוף לואלס אוסטרי מענג. "רצינו להעביר את התחושה של מוסיקה סוחפת שהולכים לאיבוד בתוכה, אבל לא היינו בטוחים איך לגשת לזה" משתף ריקלין. "כל פעם חיברנו את הטקסט לסוג אחר של קצב ואופי, ורק אחרי כמה גרסאות הרגשנו שהגענו למסר רגשי מדויק".
עוד יתרון בתהליך העבודה על יצירה עכשווית ומקומית, היא עבודה צמודה עם קאסט הזמרים והמנצח נמרוד דוד פפר החל משלב מוקדם. ממש כמו במאות ה- 18 וה-19, תאודור נתפרה במיוחד עבור הקאסט, שאף השפיע על החלטות אמנותיות שהתקבלו לאורך הדרך. למעשה, אפילו הקונספט המרכזי של שני צירי זמן שמתרחשים במקביל נולד בזכות זמינותם של שני בריטונים נהדרים בעלי גוון קול דומה, עודד רייך ונעם היינץ. אחד השינויים המהותיים שקרו בעקבות היכרות היוצרים עם הקאסט, היה התרחבותם של התפקידים הנשיים באופרה. "דמות המלצרית נכתבה בהתחלה כתפקיד קטן של שתי שורות" מודה כנען, "והכל השתנה ברגע ששמעתי את טלי קצף שיועדה לגלם אותה". היכרותו של כנען עם היכולות של קצף הובילו אותו לכתוב לה אריה חדשה שהרחיבה את זמן הבמה שלה, כמו גם את החשיבות הדרמטורגית שלה כסמל הפאשיזם. ריקלין מוסיף שגם דמותה של ז'ולי, אשתו של הרצל, לא היתה אמורה להיות דמות מרכזית. "אחרי עבודה קצרה עם ענת צ'רני היה לשנינו ברור שזו דמות הרבה יותר גדולה ממה שחשבנו" מספר ריקלין, וכנען מוסיף כי "כל הקונספט המוזיקלי שהיה לי בראש לגבי ז'ולי השתנה לחלוטין כששמעתי את הגוון המיוחד של הקול של ענת".
בין מסורת לחידוש
תיאודור היא אם כן אופרה העוסקת בנושא היסטורי המתואר דרך פרספקטיבה עדכנית, בין עבר ובהווה, בין שייכות לניכור, בין אופטימיות לייאוש. הדואליות הזו מתקיימת בכל רבדי היצירה, גם במוסיקה שכתב כנען. "העולם המוסיקלי של האופרה מאד מגוון" מספר כנען, "האופי הכללי של היצירה הוא קולנועי מאד, וגם במוזיקה יש רגעים שבקלות יכולים היו להשתלב בסדרה בנטפליקס". כמו עולמו המוסיקלי של כנען, גם הפרטיטורה מושפעת מז'אנרים מוסיקליים מגוונים, החל מקברט, דרך מוסיקה לסרטים, ואפילו שירים עבריים ישנים. העבר של הרצל בוינה מתחיל בצורה נאיבית ואופטימית, ומיוצג עם מוסיקה של אופרטה וינאית. עם השבר הגדול שהרצל הצעיר חווה, גם המוסיקה הופכת מטונאלית ומנחמת למורכבת וקודרת. תחושת השייכות של הרצל לחברה הגרמנית-נוצרית באה לידי ביטוי באזכורים של מוסיקה כנסייתית בנגינת אורגן, ובהתייחסות לדמותו של ואגנר שהיה אחד המלחינים האהובים על הרצל, והיווה חלק משמעותי בעולמו התרבותי (הרצל אף בחר להשמיע את אחת האופרות שלו כמוסיקת רקע בקונגרס הציוני הראשון). "הריבוי של הסגנונות המוסיקליים בא לשרת את הפנים השונות של אישיותו של הרצל, והמסע שלו" אומר כנען, "אבל לא פחות מזה, השפה המוסיקלית המגוונת שנוצרה משרתת את הרצון שלי לפנות לקהל מגוון, גם כזה שלא בהכרח מכיר ואוהב אופרה".
העולם האסתטי של האופרה מתבונן אל העבר, ומתכתב עם ההיבטים הקלאסיים של היצירה. "גם מהבחינה הזו הושפעתי מהמוסיקה של יונתן" מספר ריקלין, "הסינמטיות והעושר הסימפוני גרמו לי לייצר במה רחבה ומרשימה, כמו באופרות הרומנטיות הגדולות". ריקלין הרגיש שלאור המורכבות של הסיפור, האסתטיקה צריכה להיות מיידית ואינטואיטיבית. "לא רציתי להעמיס דימויים נוספים ברמה הויזואלית" משתף ריקלין, " ההתרחשות על הבמה מחזקת את הטקסט והולכת איתו באופן פשוט ומוחלט". ריקלין מייצר רחוב פריזאי בלתי נגמר שמשרת את סיפור החיפוש העצמי בהווה, לצד תפאורה וינאית מוארת ומלאת הדר המהווה רקע לזכרונות העבר. "מי שמצפה לבמה מודרנית-מינימליסטית צפוי להיות מופתע" אומר ריקלין, "רציתי שהמסך יעלה ואנשים יגידו 'איזה יופי! אני באופרה!'".
סוגיות אישיות ולאומיות
הרצל הוא סמל לאומי, אבל הצפייה בתיאודור מזכירה לנו שמאחורי האייקון עמד אדם מורכב, שרעיונותיו והגותו נולדו מתוך נסיבות חייו האישיים. "מבחינתי הסיפור של הרצל הוא קצת כמו סיפור של יזם מצליח" משתף כנען. "בדרך לרעיון שהבשיל לכדי מציאות, היו להרצל הרבה רעיונות שלא הגיעו לקו הסיום. הוא היה אדם עם אישיות סוערת ואפלה, והיה צריך לעבור כברת דרך משמעותית כדי להגיע לבסוף למימוש של החזון שלו". חיפוש הזהות האישי של הרצל מתחבר במהלך האופרה לשאלת הזהות הלאומית שלנו, ומבחינה זו הטיימינג של עלייתה לבמה לא היה יכול להיות טעון יותר. על אף שריקלין וכנען לא יכלו לצפות את אירועי החודשים האחרונים, הם כתבו יצירה העוסקת בשאלה מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, כעם ומדינה. "חשוב לי שנשאל את עצמנו מה מהחזון המקורי של הרצל התממש למעשה, ולאן יש לנו עוד לשאוף כחברה" אומר ריקלין. באחד הרגעים המכוננים באופרה, הרצל אומר את המילים "ההיסטוריה מתחילה", בעודו מישיר מבט אל הקהל. אולי הוא מנסה להגיד לנו, שההיסטוריה מתחילה בכל רגע נתון, והיא בידיים שלנו.
