הגבול הדק בין טרגדיה לקומדיה
דון ג'ובני הוא אציל בעל ממון שמסתובב בעולם, עורך מסיבות, ועיקר עיסוקו בפיתוי נשים ועזיבתן. האופרה מתארת יום מלא התרחשויות, אשר יפגיש לבסוף את ג'ובני עם גורלו. בעזרת משרתו לפורלו, ג'ובני ממשיך בכיבושיו: הוא מתחיל עם דונה אנה המאורסת לדון אוטביו; ממשיך עם דונה אלווירה, אחת מכיבושי העבר שלו שעדיין אוהבת אותו ומנסה לזכות בו; הוא עובר לצרלינה, צעירה כפרית שאמורה להינשא באותו הערב למזטו. תוך ניסיון לטשטש את עקבות המפגש שלו עם דונה אנה הוא הורג את אביה, הקומנדטורה, שעוד ישוב כרוח רפאים נקמנית לגבות את התשלום מג'ובני. דונה אנה יוצאת למסע נקם בחיפוש אחר הרוצח הנמלט של אביה, ואוספת סביבה את הדמויות האחרות שמגלות אט אט את טבעו חסר המוסר של ג'ובני. בין פלירטוטים, התחפשויות, שקרים ומסיבות - הדמויות הסובבות את ג'ובני מתפכחות, והוא מקבל את עונשו.
מוצרט קיבל את ההזמנה לכתוב אופרה חדשה מיד לאחר שחזר מסיור מוצלח בפראג עם הלהיט האחרון שלו, נישואי פיגרו. פיגרו היתה שיתוף הפעולה הראשון של מוצרט עם הליברטיסט המושחז לורנצו דה פונטה, שהמשיך אתו גם לפרויקט הבא - דון ג'ובני. את דמותו החלקלקה של ג'ובני ביסס דה פונטה על הפתיין הספרותי דון ז'ואן, פרי עטו של המשורר והסופר הספרדי מתקופת הבארוק טירסו דה מולינה. מוצרט כינה את האופרה החדשה שלו "דרמה קומית", כותרת שנועדה לרמוז על שילוב בין הקטגוריות המקובלות של אופרה "בופה" (מצחיקה) ואופרה "סריה" (רצינית). ואכן, קשה להגדיר בדיוק איזו אופרה היא דון ג'ובני: מצד אחד היא נפתחת ברצח אכזרי (האופרה היחידה של מוצרט שמציגה מוות באופן ישיר כל כך), ויש בה סצנות סוערות מאד מבחינה דרמטורגית ומוסיקלית כאחד. מצד שני, היא מלאה בשנינות וסרקזם האופייניים לטקסטים של דה פונטה, ובאריות קלילות ומלאות ברק. הדמויות באופרה מחולקות גם הן באופן מובהק למדי בין הסגנונות, כאשר דונה אנה, דונה אלווירה ודון אוטביו מייצגות את הצד הרציני, בעוד לפורלו, צרלינה, ומזטו מבטאים את הצד הקומי. דון ג'ובני, האיש שלא מציית לחוקים ומוסכמות, נמצא גם מבחינה זו על התפר בין השניים.
האופרות של מוצרט ואופן ההצגה של הדמויות הנשיות בהן, הובילו בחלוף השנים לשלל ביקורות על היותן מיזוגניות ושוביניסטיות, ורבות מהן היוו דוגמה לבעייתיות של הייצוג של המין הנשי באופרה, ובאמנות בכלל. במבט עכשווי מפתה לפרש את האופרות הללו דרך משקפי ה-"Me Too", וג'ובני אינה יוצאת מן הכלל מבחינה זו. התבוננות בטקסט כפשוטו, מציגה גבר נצלן שמתייחס לנשים בזלזול, וכל מבוקשו הוא לכבוש כמה שיותר מהן. באחת האריות האיקוניות של האופרה, לפורלו מספר (ספק בגאווה ספק בבושה) על הספרון המיוחד של ג'ובני, בו הוא מתעד וסופר את כיבושיו מרחבי העולם (המספר מסתכם בלא פחות מ-2,065!). בפרספקטיבת "Me Too" שלוש הנשים באופרה מצטיירות כחלשות וחסרות אונים, מנוצלות סדרתיות של טורף מיני חסר מעצורים.
פרשנות כזו היתה ועדיין מקובלת, ובאקלים החברתי הנוכחי - אפשר להבין מדוע. יחד עם זאת, התבוננות חופשית ועמוקה יותר בטקסט של דון ג’ובני מציעה אפשרויות אחרות, שמתחזקות עם האזנה למוסיקה רבת הפנים של מוצרט.
צלילים מתחת לפני השטח
במכתב שמוצרט כתב לאביו זמן קצר לפני שהחל לכתוב את נישואי פיגרו, הוא ניסח את החזון שלו לגבי עיצוב דמויות נשיות באופרות שלו. המבנה האידיאלי מבחינתו צריך לכלול שלושה תפקידים נשיים גדולים בעלי חשיבות זהה, כאשר אחד מהם צריך להיות "רציני", השני יכול להיות על התפר בין רציני לקומי, והשלישי קליל והומוריסטי. מוצרט ודה פונטה מימשו את החזון הזה בנישואי פיגרו, והמשיכו לדייק אותו גם בדון ג'ובני. המשולש הנשי של דון ג'ובני מציג תפקידים נשיים זוהרים ומעניינים, שהתחכום והעומק שלהם עשויים לאתגר את ההנחה שמוצרט "זלזל" בנשים שלו.
דונה אנה
השאלה הגדולה סביב דונה אנה הייתה ועודנה, מה באמת קרה בינה ובין דון ג'ובני? מוצרט מבהיר היטב מהרגע הראשון שהיחסים בינה ובין דון אוטביו מורכבים, ושדונה אנה מחפשת תירוצים לדחות את הנישואין שלהם. בכל פעם שאוטביו מנסה להתקרב אליה היא מוצאת את הדרך להתרחק ממנו, מה שמגביר את החשד שהרומן עם ג'ובני לא נכפה עליה. בהפקה שלנו, כמו בהפקות אחרות, הבימוי מצביע באופן ברור על כך שהיחסים בין דונה אנה וג'ובני היו בהסכמה, מה שהופך את וידוי האונס שלה בפני אוטביו לשקר מוחלט. הולטן בוחר להציג את דונה אנה כאשה מפוכחת ומחושבת שמשתמשת במפגש עם ג'ובני כתירוץ נוסף לדחיית החתונה עם דון אוטביו, ובקונטקסט כזה גם שתי האריות הקצביות והעוצמתיות שלה מרחיקות אותה מדימוי הקורבן השברירי, ובונות אותה כאישה חזקה עם אג'נדה ברורה.
צרלינה
צרלינה, בת הכפר היפה והפשוטה, יכולה בקלות להתפרש כדמות נשית תמימה וילדותית, שגילה הצעיר וחוסר הניסיון שלה הופכים אותה לקורבן המושלם עבור ג'ובני. הוא עצמו מזלזל באינטליגנציה שלה יותר מפעם אחת, בעודו מזכיר את העובדה שהיא "כפרייה פשוטה". האריות של צרלינה מציגות פשטות מוסיקלית כובשת, עם סולמות מז'וריים טהורים, מקצב נעים שלא נוטה לקיצוניות, מלודיות קליטות ועדינות, וליווי תזמורתי שקוף. ולמרות כל זאת, קספר הולטן מביים צרלינה שונה לחלוטין: פלרטטנית, נועזת, מתוחכמת ומינית. צרלינה שלנו רוצה להתחתן עם מזטו והיא גם מתכוונת לעשות זאת, אבל למה שלא תהנה קצת רגע לפני החתונה מפלירטוט עם גבר מבוגר ומתוחכם יותר מבעלה העתידי? צרלינה של הולטן יודעת היטב שלדון ג'ובני אין שום כוונה רצינית לגביה, והיא מוכנה לשחק את המשחק. כשהוא אומר לה שהוא רוצה להתחתן אתה, היא צוחקת בקול גדול, וכשמזטו מאשים אותה בבגידה היא יודעת בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ כדי לגרום לו לסלוח ולשכוח. פרספקטיבה כזו על דמותה של צרלינה משנה לחלוטין את האופן בו אפשר להבין (ולבצע) את האריות שלה, שבקונטקסט כזה נשמעות סקסיות ומתוחכמות.
דונה אלווירה
קשה לפקפק בכנות רגשותיה של דונה אלווירה, המיוסרת מבין שלוש הנשים, וכנראה היחידה שחשה רגש אמיתי כלפי ג'ובני. אלווירה ממשיכה לקוות בעיקשות נאיבית (או אולי באסרטיביות נחושה) שג׳ובני ירגיש גם הוא משהו אמיתי כלפיה, למרות שכל הסימנים מצביעים על כך שזה לא הולך לקרות. ההתעקשות שלה על ג'ובני עשויה להיראות פתטית, אבל האריות המרתקות שמוצרט כותב לה מראות שמדובר באישה מורכבת ומודעת, שמוכנה לחטט עמוק בנפשה כדי להגיע לפיוס עם עצמה. לאורך האופרה אלווירה נקרעת בין התשוקה לג'ובני ובין הניסיון ההרואי שלה למנוע ממנו לפגוע בצרלינה, תוך כדי שהיא מנסה לגאול אותו ואת עצמה. מוצרט מבטא את ייסורי הנפש של אלווירה עם מנגינות מפותלות וכרומטיות שמשקפות את חוסר היציבות הרגשי שלה, ומעניק לה שלוש אריות בעלות אופי שונה בתכלית זו מזו, כל אחת מבטאת צד אחר באישיות שלה. כך יוצר מוצרט דמות עגולה ומעוררת הזדהות, שעוברת תהליך של שינוי. באריה האחרונה שלה אלווירה אומרת שהיא "מרחמת" על ג'ובני, וכך, במשפט אחד, היא הופכת את מאזן הכוחות בינה ובין ג'ובני.
גברים בעקבות גורלם
התבוננות בדמויות הגבריות מעוררת את התהייה האם זו הייתה כוונתם של מוצרט ודה פונטה מההתחלה: להציג שלוש נשים מורכבות ומחושבות אל מול ארבעה גברים השבויים בדפוסי התנהגות דטרמיניסטיים. דון אוטביו מסרב לראות את האדישות של דונה אנה כלפיו, ומבטיח לה שוב ושוב שיעזור לה לנקום את מות אביה כדרך לזכות באהבתה (וגם לא ממש מצליח לעשות זאת בשום שלב); לפורלו, המשרת של ג'ובני, ממשיך לשתף פעולה עם המזימות הנלוזות של אדונו למרות סלידתו מהן, בעוד הוא סובל השפלות קשות; מזטו, הכפרי הפרימיטיבי שמנסה לביית את צרלינה השובבה והסקרנית; וכמובן דון ג'ובני, שתדמית הפתיין-נבל שלו נסדקת עד להתפוררותה המוחלטת, וההבנה שלו שהוא הקורבן האמיתי של השדים שלו.
בסופו של דבר הגברים הם פאסיביים בסיפור הזה, כאשר כל אחד מהם ממשיך במסלול הקבוע שלו בלי להגיב למה שקורה סביבו, בעוד הנשים מניעות את העלילה ומשחקות בהם כבכלי משחק. מוצרט מלחין את ההבדל הזה בצורה שכמעט לא משתמעת לשתי פנים, כאשר האריות של הגברים ישירות הרבה יותר מאלה של הנשים. באמצעות שימוש במנגינות פשוטות (אריית הספרון של לפורלו וסרנדת האהבה של ג׳ובני), טונאליות חסרת תחכום במתכוון (אריית השמפניה המפורסמת של ג׳ובני שכתובה כמו שיר פופ עם שני אקורדים), ריתמיקה אנכית ומרקם תזמורתי בהיר (האריה העצבנית של מזטו). מוצרט מראה לנו שאצל הגברים – .What you see is what you get
מחלוקות בצל יופי
זו בדיוק גדולתה של דון ג'ובני: היותה אופרה מורכבת ורבת רבדים שמבקשת פרשנויות רבות ושונות. הנושאים שהיא עוסקת בהם - מוסר, מיניות ויחסים בין מגדריים - היו ונשארו מעוררי מחלוקת, ולכן מעניין לרתום אותם לגישות דרמטיות שונות שיצליחו לשכנע על אף הסתירות ביניהן. אבל מעל כל הפרשנויות והמחלוקות, ניצבת המוסיקה של מוצרט. היופי המוחלט שלה יחד עם הרגישות הפסיכולוגית של הטקסט של דה פונטה, משתלבות לכדי יצירת אמנות שהאיכות שלה היא אבסולוטית, ולכן ממשיכה לגעת בנפש ובאינטלקט של המאזין, בכל מסגרת פרשנית ובכל תקופה.
