אופנבך: סיפורי הופמן
פותחים עונה עם הפקה מרהיבה ומעוררת מחשבה לאופרה הפנטסטית של ז'אק אופנבך
גרמניה של המאה ה-19. פאב קטן ליד בית האופרה בעיר נירנברג. המשורר הופמן מחכה לזמרת האופרה סטלה בה הוא מאוהב. סטלה השאירה להופמן מכתב בו היא מבקשת שיחכה לה בפאב עד שתסיים את ההופעה שלה. אבל עורך הדין לינדורף, הרשע האולטימטיבי, מאוהב גם הוא בסטלה, וגונב את המכתב כדי שהופמן לא יקבל את ההודעה. הופמן מאוכזב מכך שסטלה לא מגיעה, ומתחיל לספר לחברו הטוב ניקלאוס על מאהבות העבר שלו והאכזבות שנחל בתחום הרומנטי.
כך נפתחת האופרה הדרמטית ביותר שכתב ז'אק אופנבך, שהפכה למבוצעת ביותר מתוך כמעט מאה אופרות קומיות שכתב במהלך הקריירה הפורה שלו. הליברית של סיפורי הופמן מבוסס על דמותו של הסופר הגרמני א.ת.א הופמן, שיצירתו המפורסמת ביותר היא "מפצח האגוזים", שהעניקה לו מקום של כבוד בין דפי ההיסטוריה. הליברית כתובה ברוח הסיפורים הקצרים והרומנים מלאי המיסטיקה והמיסתורין של הופמן, שרבים מתייחסים אליו כאב הרוחני של ז'אנר ספרי הפנטזיה והמדע הבדיוני שהפכו פופולאריים כל כך.
מעבר לרוח הכללית של הליברית, שתיים מן המערכות מבוססות על סיפורים קצרים שכתב הופמן: "איש החול" הוא המקור לסיפורה של אולימפיה במערכה הראשונה, בעוד ש"היועץ קרספל" הוא ההשראה לסיפור של אנטוניה במערכה השנייה. התוצאה היא ליברית רבת רבדים ופואטית, המתרחקת מן המסורת של קו עלילה כרונולוגי לכיוון של מבנה מופשט ואסוציאטיבי. שלוש המערכות של האופרה מתארות שלושה סיפורי אהבה עם שלוש נשים שונות, ובכל סיפור יש גם רשע אולטימטיבי שמניע את העלילה. האופי הפסיכולוגי של האופרה יחד עם המבנה האפיזודי שלה, מעצימים את התחושה הסימבולית של היצירה, ופותחים פתח לפרשנויות דרמטורגיות ואסתטיות מגוונות ומפתיעות.
האניגמה של הופמן
אופנבך עבד על כמה גרסאות שונות של סיפורי הופמן במהלך כתיבת האופרה. למרבה הצער, הוא מת ממש לפני שהספיק לסיים אותה, והשאיר אחריו כתב יד מפוזר ולא גמור. לאחר מותו, קולגות ומכרים שלו עבדו בפרך כדי לנסות וליצור גרסה שלמה ומוגמרת של האופרה, מתוך רצון לממש את החזון של אופנבך. למרות הרצון הטוב, העוסקים במלאכה לא הצליחו להגיע להסכמה לגבי סוגיות רבות ומהותיות בחלקן, כמו למשל הסדר הנכון של המערכות, או חלוקת התפקידים הטובה ביותר בתוך האנסמבלים. חלקים שלמים של האופרה תוזמרו מחדש, רצ'יטטיבים נכתבו ועריכות נערכו - כל זאת על ידי אנשים ששאפו להוליד את סיפורי הופמן באופן המוצלח ביותר.
אחד המלחינים שהקדיש זמן רב לעבודה על סיפורי הופמן היה ארנסט גירו, מלחין צרפתי שעשה עבודה דומה על כרמן לאחר מותו המפתיע של ביזה. בתחילת המאה ה- 20 גירו עבד על הפקה של סיפורי הופמן בפריס, בעקבותיה הוציא גרסה כתובה של ההפקה שתיעדה את ההחלטות שהתקבלו במהלך ההפקה. הגרסה הזו הפכה לגרסה הרשמית והמקובלת ביותר במשך כמה עשורים. מאוחר יותר אל תוך המאה - 20 פרסומים של חומרי ארכיון של משפחתו של הופמן שפכו אור חדש על האופרה, כאשר תגליות מסעירות אלה הפיחו תקווה שיימצאו התשובות לכל השאלות. למרבה הפלא פרסומם של חומרים נוספים רק הגביר את הבלבול לגבי חזונו האמיתי של אופנבך, ולא הובילו ליצירתה של גרסה יחידה, אחידה וסופית.
עד היום סיפורי הופמן נותרה יצירה קולקטיבית ואקלקטית, שמעוררת שאלות רבות, וזהו חלק מהקסם שלה. האפשרויות הרבות הפתוחות בפני מנצחים ובמאים בהרכבת "ההופמן שלהם" מעמידות אמנם אתגרים ייחודיים בהכנה לקראת ההפקה, אך במקביל מעודדות חשיבה יצירתית ומעמיקה על האופרה, ועל המשמעות האישית שלה עבור כל אחד שמבצע אותה.
הנשים של הופמן
שלוש המאהבות של הופמן, המופיעות כל אחת במערכה משלה, נכתבו על ידי אופנבך בעצם עבור זמרת סופרן אחת כל יכולה. קיימים ביצועים בהן שלושת התפקידים אכן מבוצעים על ידי אותה זמרת, בדומה לארבעת תפקידי ה"רשע": לינדורף, קופליוס, מירקל ודפרטוטו המבוצעים באופן מסורתי על ידי זמר בס-בריטון אחד (כך יהיה גם בהפקה שלנו). הליהוק של זמרת אחת עבור שלושת התפקידים תורם אמנם לתחושת ההמשכיות ולהעצמת המימד הסימבולי של האופרה, אך בהופעה חיה מדובר במשימה מורכבת מאד עבור זמרת אחת. התפקידים הווקאליים של שלוש הנשים שונים זה מזה בצבע הקול ובאופי המוזיקלי, ונדרשת סופרן בעלת מנעד גמיש בצורה יוצאת דופן כדי לבצע את שלושת התפקידים. מעבר לכך, קיימות דרישות דרמטורגיות של הבמאי בכל הפקה, שלעתים מחייבות ליהוק של זמרות שונות מבחינת מראה או יכולות פיזיות. שלוש הזמרות שיבצעו את התפקידים השונים בהפקה שלנו הן לשמחתנו הרבה זמרות ישראליות נפלאות, שלכל אחת מהן יש גוון קול ומבע דרמטי ייחודי משלה.
מערכה ראשונה - אולימפיה
המאהבת הראשונה שהופמן נזכר בה היא הבובה אולימפיה. כן, כן, קראתם נכון - אולימפיה היא בובה, פרי מוחו הקודח של ממציא משוגע בשם ספלנצני. קופליוס סיפק לספלנצני את העיניים המיוחדות של אולימפיה, והוא גם זה שמוכר להופמן משקפיים קסומים המאפשרים רק לו לראות את אולימפיה כבת אנוש. על אף הפצרותיו של ניקלאוס כי אולימפיה אינה בשר ודם, הופמן מתאהב בה אנושות ורוקד איתה ריקוד סוער שבסופו המשקפיים הקסומים מתנפצים. גם סופה של הבובה אינו אופטימי, שכן קופליוס שובר אותה באקט של זעם ואלימות בתגובה על כך שספלנצני לא שילם לו בעבור עיניה.
המוסיקה של אולימפיה
האריה של אולימפיה, "הציפורים על העץ", היא אולי הקטע המפורסם ביותר באופרה כולה, ומעבר להיותה אריה וירטואוזית ומרשימה, היא יוצאת דופן בספרות האופראית בכלל. עד לרגע בו היא פוצחת בשירה, הבובה המכנית אולימפיה אומרת רק מילה אחת בכל זמן השהות על הבמה: "כן". כשהיא סוף סוף מתעוררת לחיים, היא מתחילה לשיר את האריה הקריקטוריסטית שאופנבך כתב עבורה, למילות שיר אהבה פשוט. האריה כולה היא בעצם פרודיה חיננית על זמרות הקולרטורה ה"אוטומטיות" לכאורה, שקולן מטפס לגבהים בלתי נתפסים בלחיצת כפתור. אופנבך מלחין את הרובוטיות הילדותית של אולימפיה על ידי חזרתיות של צלילים ותבניות מוסיקליות לצד הפסקות מרובות שיוצרות תחושה מכנית ומקוטעת. בסופו של כל בית הבובה "נתקעת" וזקוקה להתנעה מחדש כדי להתחיל את הבית הבא. המנעד של האריה גבוה במיוחד, והאריה תובענית מאד מבחינה טכנית שכן היא דורשת שירה נקייה ומדוייקת של צלילים קצרים וגבוהים. מעבר לכך, הבתים שחוזרים על עצמם מאפשרים לזמרת להוסיף קישוטים ווריאציות משלה, מה שהופך את האריה למופע קולרטורה מרשים ביותר.
מערכה שניה - אנטוניה
המאהבת השניה היא אנטוניה, זמרת שברירית שירשה את קולה היפהפה מאמה שנפטרה. קרספל, אביה של אנטוניה, אוסר עליה לשיר שכן הוא חושש ששירתה תרע את מצבה הבריאותי. הוא אף לוקח אותה למינכן כדי להסתיר אותה מהופמן שמאוהב בה. הופמן מחפש את קרבתה של אנטוניה ורוצה לחזור אליה, בעוד קרספל מאשים את ד"ר מירקל השרלטן במותה של האם. מירקל סוחף את אנטוניה למערבולת של שירה חסרת מעצורים בזמן שהוא מעלה באוב את אמה וגורם לה להזיות. לבסוף אנטוניה מתה בזרועותיו של אביה בעוד היא שרה שיר אהבה שהופמן כתב לה.
המוסיקה של אנטוניה
אנטוניה כמהה להתאחד עם הופמן, והאריה שלה מביעה את הכמיהה הזו דרך דימוי פיוטי של ציפור שחוזרת באביב לאחר נדידת החורף. כמו אולימפיה, גם אנטוניה מוצגת כאישה שברירית וחלשה שמופעלת על ידי הגברים הסובבים אותה, לטוב ולרע. היא מתחילה ומפסיקה לשיר לסירוגין מתוך הקושי הנפשי והגופני להמשיך בשירה רציפה. בשונה מהאריה של אולימפיה, האריה של אנטוניה היא לירית ורומנטית, עם מנגינה יפה וקליטה למדי שחוזרת על עצמה. גם כאן אופנבך משלב אלמנטים פארודיים בכתיבה שלו וכך מונע מאיתנו להישאב לאווירה ריאליסטית או רצינית מדי. הוא פותח את האריה באקורדים רועמים ודרמטיים החוזרים על עצמם, ומיד אחריהם מגיעה נגינת נבל נוגה וחרישית שיוצרת קיצוניות גרוטסקית לדרמה שקדמה. הסצנה הדרמטית של אנטוניה מגיעה בסוף המערכה, בטריו עם ד"ר מירקל ורוחה של אמה הזמרת. באנסמבל המרשים הזה מכניס דוקטור מירקל את אנטוניה לסחרור ווקאלי ומוסיקלי בעוד הוא יוצר עבורה חוויית טרנס חוץ גופית שגורמת לה להתמסר לשירה על אף חולשתה, ומוביל בסופו של דבר למותה. המוסיקה הופכת סוערת יותר ויותר בזמן שאנטוניה מטפסת בגובה המנעד עד לצליל רה גבוה, שגובה לבסוף את חייה. גם כאן, כמו במקומות נוספים באופרה, אופנבך נותן לקהל חומר למחשבה לגבי הטוטאלית של האמן, והמחיר שהאמנות גובה ממנו.
מערכה שלישית – ג'ולייטה
ג'ולייטה היא המאהבת השלישית של הופמן, ואולי זו ששברה את ליבו יותר מכולן. ג'ולייטה היא יצאנית של המעמד הגבוה בונציה, אותה הופמן פוגש בנשף מפואר בארמון של שלמיל. על אף אזהרותיו החוזרות ונשנות של ניקלאוס כי המקום שורץ סכנה, הופמן מחליט להישאר, ולו רק בשביל הסיכוי להיות עם ג'ולייטה. הקוסם דפרטוטו מעניק לג'ולייטה יהלום בתמורה לכך שתגנוב את בבואתו של הופמן. ג'ולייטה מפתה את הופמן ומתקרבת אליו, מבטיחה לו שתברח איתו אם יצליח לגנוב את המפתח של שלמיל. הופמן מתעמת עם בעל הארמון והורג אותו במהלך הויכוח ביניהם, רק כדי לגלות שג'ולייטה כבר עזבה עם דפרטוטו.
המוסיקה של ג'ולייטה
ג'ולייטה היא היחידה מבין המאהבות של הופמן שאין לה אריה משלה. היות שהמערכה שלה היתה החסרה ביותר בכתב היד של אופנבך, אפשר להעלות על הדעת שהוא פשוט לא הספיק לכתוב לג'ולייטה אריה לפני מותו. אפשרות נוספת ומשעשעת היא, שזו היתה דרכו של אופנבך "להעניש" את ג'ולייטה על כך שלא אהבה את הופמן באמת וניצלה אותו כדי לברוח עם דפרטוטו. אז אמנם אין במערכה של ג'ולייטה אריה מפורסמת, אבל אופנבך כן השאיר בה קטע בלתי נשכח בדמות הדואט המפורסם והאהוב "Belle nuit" ("לילה יפה") הפותח את המערכה. הדואט כתוב כברקרולה - שיר המושר באופן מסורתי על ידי משיטי גונדולות בונציה. הברקולה היא איטית ובעלת מקצב קבוע שמדמה את התנועה המרגיעה של גלי המים. הדואט הזה הפך לאחד הקטעים האהובים והמבוצעים ביותר באופרה, הודות למנגינה שובת הלב והמילים המתקתקות שלו, אשר במובנים רבים עומדות בניגוד מוחלט למה שעתיד להתרחש במשולש האהבה הדרמטי של הופמן, דפרטוטו וג'ולייטה.
בין מציאות לדמיון
המסתורין האופף את סיפורי הופמן מצית את דמיונם של במאים רבים, כמו גם את דמיונו של סטפנו פודה, במאי ההפקה שלנו. פודה נמשך להיבט המופשט של סיפורי הופמן שהוביל אותו לביים את ההפקה באופן שמדגיש את הסימבוליזם והרוחניות של האופרה. לתפיסתו של פודה אופנבך בעצם משווה את החיים ליצירת אמנות. "בסיפורי הופמן אנחנו לומדים כי החוויה הפואטית מחברת בין שברי החיים והופכת אותם ליצירת אמנות אחת שלמה. הופמן מנסה להעביר את המסר שמאחורי החיים המעשיים מסתתר עולם מקביל שרק אמנות יכולה לחשוף". בהמשך לפילוסופיה הזו, פודה בונה את דמותו של הופמן כשלם המורכב מסך חלקיו: "הופמן הוא סופר, מוסיקאי, ומשורר ואת הכל הוא עושה באופן טוטאלי כאמן המסוגל לראות מעבר למציאות ולגלות את הפנטזיה, גם במחיר של בלבול או כאוס". הופמן של פודה הוא אמן שבונה גשרים בין מציאות לדמיון, בין פיזי ומטאפיזי, והאלמנטים הללו הם אלו המרכיבים את האסתטיקה המיוחדת והכובשת של ההפקה של פודה.
הבמה כולה מוקפת בארון ענק שפודה מכנה "ארון סקרנות". על מדפי הארון העשיר מונחים חפצים מעולמות הרוח, המדע והאמנות, אשר מייצגים חלקים שונים בעולמו הרוחני של הופמן. כל החלקים יחד אמורים לעזור להופמן להבין את המשמעות, הסוד, המסתורין הפואטי של החיים. פודה מתרחק מבימוי קונבנציונלי ונמנע מהדגמה של העלילה באמצעות פעולות מפורשות על הבמה. הוא מאפשר לתיאטרון להיות סימבולי ומופשט, באותו עולם חמקמק בו מתקיימת האופרה עצמה. "אמנות האופרה עם שילוב האמנויות שמאפיין אותה, מאפשרת את החופש להתהלך בין הקונקרטי למיסטי" מדגיש פודה. " יש בה חיבור של אלמנטים רוחניים ואמנותיים שונים שבסוף מתחברים לכדי דבר שלם, בדיוק כמו בעולמו של הופמן".
.jpg "סיפורי הופמן")
