להבין מחדש את מאדאם בטרפליי
לצד היותה אחת האופרות המבוצעות והאהובות בכל הזמנים, מאדאם בטרפליי הפכה בעשורים האחרונים למקרה מבחן מעניין בדיון סביב מקומן של אופרות קאנוניות בעידן ה"פוליטיקלי קורקט". הנה כמה מחשבות על הפרשנות של מאדאם בטרפליי בפרספקטיבה של שנת 2022, ועל למה ואיך כדאי להמשיך לצפות בה
מרבית חובבי האופרה בעולם מחייכים בעונג למשמע צמד המילים "מאדאם בטרפליי", אחת האופרות האהובות של פוצ'יני, ואחת המבוצעות ביותר בעולם. בטרפליי נחשבה במשך שנים לקונצנזוס - יצירה מוזיקלית כובשת, שיחד עם סיפור סוחט דמעות ומלאכת מחשבת דרמטורגית, הופכת למופת של אמנות בימתית. גדולי הבמאים פירשו אותה, כוכבות האופרה הנוצצות ביותר ביצעו אותה, ורבבות צפו בה. אלא שתרבות ה"פוליטיקלי קורקט" הציתה דיון סוער בנוגע לביצוע של יצירות שנכתבו בעידן תרבותי אחר ולפי אמות מידה מוסריות שונות מאלה המקובלות בימינו, והדיון הזה לא פסח גם על בטרפליי. אז האם עדיין ניתן לאהוב אופרה שעוסקת בקולוניאליזם ובניצול נשים?
פוצ'יני מגלה את בטרפליי
סגן פינקרטון הוא קצין אמריקאי שמוצב בנגסאקי, יפן. הוא פוגש את גורו, שדכן יפני חסר מצפון, המשכנע אותו לפתות את צ'ו צ'ו סאן (בטרפליי) בת ה-15 להסכם נישואין זמני עד שימצא לו אישה אמריקאית. בטרפליי מתפתה לנישואין ומתנצרת לשם כך, מה שמוביל לנידויה על ידי משפחתה. פינקרטון עוזב לאמריקה ומבטיח לבטרפליי שישוב בעוד שלוש שנים לקחת אותה. לאחר שלוש שנות המתנה, שבמהלכן בטרפליי יולדת בסתר את בנו של פינקרטון, הוא חוזר לנגסאקי יחד עם אשתו האמריקאית, קייט. כאשר השניים מגלים את דבר קיומו של הילד, הם מחליטים לקחת אותו איתם לאמריקה. בטרפליי שולחת את בנה במטרה לאפשר לו חיים טובים יותר באמריקה, ושמה קץ לחייה.
הרעיון לאופרה מאדאם בטרפליי נולד בשנת 1900, לאחר שפוצ'יני צפה במחזה בעל אותו שם בלונדון. פוצ'יני נכבש על ידי הסיפור הטרגי של בטרפליי, והוקסם מהאקזוטיות של התרבות היפנית. פוצ'יני עסק באותה תקופה בכתיבת אופרות בסגנון ה"וריזמו", תנועה אמנותית ששאפה להציג "סיפורים מהחיים" באופן ריאליסטי ככל האפשר. לכן, היה לפוצ'יני ברור, שאם הוא מביא את יפן אל במת האופרה, הוא צריך לעשות זאת באופן מדויק ואמין. לואיג'י איליצ'ה, הליברטיסט שעבד עם פוצ'יני, נסע לנגסאקי כדי לחקור את המנהגים והתרבות היפנית, בעוד פוצ'יני השקיע את זמנו בחקר המוזיקה היפנית. הוא יצר קשר עם אשת השגריר היפני באיטליה, ששרה לו שירי עם יפנים והשיגה עבורו תווים של מוזיקה עממית. את השירים ששמע שילב פוצ'יני בתוך הנושאים המוזיקליים של האופרה, ובמקביל בחר להשתמש בתזמורים יוצאי דופן כדי ליצור סאונד אוריינטלי. פוצ'יני אפילו הקדים את זמנו כאשר הבחין בבעייתיות מסוימת בתיאור הדמויות במחזה, וניסה לשנות זאת באופרה שלו. הוא ברא פינקרטון יהיר ונצלן, חסר מוסר באופן בוטה. הקהל שונא את פינקרטון, וזה בדיוק מה שפוצ'יני רצה. את דמותה של בטרפליי פוצ'יני העמיק והעצים, בוודאי בהשוואה לאופן הילדותי והקריקטוריסטי שבו היא מוצגת במחזה המקורי.
מאה שונה, מבט שונה
הכוונות של פוצ'יני היו ללא ספק טובות וההצלחה של האופרה הייתה חד משמעית, אך לקראת חלוף המאה המבט על בטרפליי החל להיות ביקורתי יותר. טענות הועלו לגבי האותנטיות הפולקלוריסטית של בטרפליי, מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית כאחד. יש שהבחינו כי מקורן של חלק מהמנגינות שפוצ'יני משתמש בהן בבטרלפיי הוא בכלל בסין, ומחקר שהתפרסם טען שפוצ'יני למד אותן מתיבת נגינה שוויצרית שהיתה ברשותו. ניתוחים שונים של הליברית הצביעו על אי דיוקים בתיאור התרבות והמנהגים היפניים, כמו למשל כריעת הברך המיותרת של סוזוקי ובטרפליי כשהן פוגשות לראשונה את פינקרטון, או שימוש לא נכון בביטוי הלקוח מדת השינטו, כחלק מדבריו של דודה של בטרפליי שהיה בודהיסט.
וזו הייתה רק ההתחלה. האקסיומות החברתיות החדשות של המאה ה- 21 העלו שאלות חדשות בנוגע לגזענות, סטריאוטיפיזציה אתנית וחוסר שוויון מגדרי ביצירה הזו. איך אישה בעידן ה-MeToo , יכולה ליהנות מאופרה שמספרת על ניצול מיני של נערה יפנית בת 15 על ידי גבר לבן בצבא האמריקאי? איך קהל שמודע למושגים כמו "ניכוס תרבותי" ו"אוריינטליזם" יכול להעריך יצירת אמנות שנכתבה על ידי גבר אירופאי לבן שכף רגלו מעולם לא דרכה במזרח הרחוק? האם צריך לכבד מסורת אומנותית של מלחין שחטא בעצמו בייצוג של התרבות שעליה כתב? האם ניתן להתעלם מכך שרוב הזמרות ששרות את בטרפליי הן זמרות לבנות באיפור אסיאתי כבד, שמבטא את הגיוון התרבותי הלוקה בחסר של תעשיית האופרה?
בטרפליי מתעדכנת
"כדי לשרוד, עולם האופרה חייב להתעמת עם הגזענות והסקסיזם הטבועים בו" - כך כתבה קת'רין הו ב-2019, במאמר דעה בניו יורק טיימס שהכה גלים בתעשיית האופרה. הו הייתה אז סטודנטית אסיאתי-אמריקאית באוניברסיטת ייל, וגם בתו של זמר אופרה. הו טענה שאי אפשר להמשיך ולהעלות אופרות כמו בטרפליי, טורנדוט, חליל הקסם וכרמן, בלי להכיר בגזענות הטבועה בהן. ואכן, כבר מתחילת שנות האלפיים, במאים ובתי אופרה מנסים ליצור הפקות מעודכנות יותר, במטרה להתאים את התכנים לרוח התקופה. כך למשל בית האופרה בטוקיו חידש בשנת 2004 הפקה פריזאית של בטרפליי, וניסה לעשות אותנטיזציה של הליברטו והפרטיטורה: כלים יפניים אמיתיים הוכנסו אל התזמורת, חלקים מהליברית הושמטו או שונו כדי להיות מהימנים יותר בהיבט ההיסטורי- תרבותי, וחלקים בבימוי חודשו במטרה לעדן את יחסי הכוחות הבעייתיים בין הדמויות המערביות והיפניות. באופרה המלכותית בלונדון העלו מחדש הפקה משנת 2002, רק לאחר שבמשך שנה שלמה חשבו יחד עם אקדמאים ואנשי מקצוע כיצד להפשיט מההפקה כל רמז לקלישאה או קריקטורה שעלולה להיות פוגענית. סונוקו קומימורה, מעצבת מומחית בתרבות יפן שנשכרה במיוחד, בחרה להיפטר מסימנים ויזואליים אנכרוניסטים שכללו איפור פנים לבן לדמויות יפניות, פאות, תספורות בסגנון סמוראי, ותלבושות מסורתיות.
נחזור לרגע לקת'רין הו ולאביה, זמר האופרה. ממש לפני שכתבה את המאמר שלה, הו הבת צפתה באביה בהפקה של האופרה טורנדוט בבית האופרה של טורונטו. גם בטורונטו ניסו לעשות מתיחת פנים שתגיש את טורנדוט בבטחה לקהל של 2019: פינג, פנג ופונג, הפכו לג'ים, בוב וביל. הם גם הולבשו בחליפות שחורות במקום בבגדים מסורתיים. הו התייחסה בגיחוך וביטול לשינויים שטחיים אלה, בטענה שהם לא באמת מוחקים את היסודות הבעייתיים של האופרות הללו. "במקום להתייחס לאופרה כאל תוצר תרבותי דינמי שיכול להתאים את עצמו לתקופה" היא כותבת, "צריך להתייחס אליו כמוצג מוזיאוני ולחנך דרכו את הקהל לגבי הקונטקסט התרבותי הבעייתי בתוכו הוא נוצר". גישה כזו הובילה לכמה פרויקטים מעניינים, שמבקשים להנכיח את הסוגיות הבעייתיות באופרות כמו בטרפליי במקום לנסות להתגבר עליהם באמצעים אסתטיים. באופרה הלירית של בוסטון הכריזו על "תהליך בטרפליי" - דיונים סגורים ופתוחים לגבי מקומה של בטרפליי בקונטקסט התרבותי הנוכחי, שיתנהלו כתהליך מקדים לעליית הפקה חדשה. האופרה של סיאטל הציגה ב- 2017 הפקה חדשה של בטרפליי יחד עם תערוכה נלווית שמאירה את הממד ההיסטורי הבעייתי של היצירה, לצד מבט ביקורתי על תוצרי תרבות אחרים שמנציחים דימוי יפני סטריאוטיפי בברודווי ובהוליווד.
במבחן הזמן
הבעיה היא, שהחששות מפני סקנדלים ציבוריים עלולים לשתק בתי אופרה ובמאים בבואם לגעת בכל אופרה שיש בה מסרים בעייתיים. האם הגורל הבלתי נמנע הוא אובדן של יצירות אמנות בעלות ערך, רק כי הן "מתנהגות לא יפה" במונחים של היום? הספרים של דוקטור סוס כוללים ייצוג אתני סטריאוטיפי ("ילד סיני אוכל עם מקלות" מתוך הספר הראשון שלו הוא רק דוגמה אחת), פיטר פן הוא ספר אנטי-פמיניסטי (וונדי מונחתת היישר אל תפקידה כאמא בארץ לעולם-לא, וטינקרבל היא האישה הקנאית האולטימטיבית), הסרט כוכב הקופים הוא גזעני (קופים בהירים נותנים פקודות לקופים כהים), ואלה רק כמה דוגמאות מתוך שיח ער שמתפשט בשנים האחרונות במרחב התרבותי, האקדמי והציבורי.
גם אם לא מסכימים עם הגישה של קת'רין הו, היא מעלה נקודה חשובה: אופרות נכתבו בקונטקסט של הזמן שלהן, ואסור לשכוח את זה. מודעות וקבלה של ההקשר ההיסטורי, עשויים להיות חלק משמעותי מהפתרון. מאדאם בטרפליי היא אכן סטריאוטיפ של נערה יפנית כפי שנתפס על ידי גברים אירופאים לבנים במאה ה- 19. היא אובייקט מיני, אישה חלשה ושברירית, שפועלת תוך ריצוי גבר לבן. העובדה שפוצ'יני והכותבים שלו תיארו אותה ככזו, מלמדת אותנו שיעור חשוב על קולוניאליזם, שוביניזם ואוריינטליזם במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אי אפשר להתעלם מנקודת המבט הזו, במיוחד נוכח הרצון של בתי אופרה להגיע לקהל צעיר, שהפרספקטיבה הזו מוטמעת בו. אבל צריך לזכור שבטרפליי היא גם יצירת אומנות יפהפייה וחד פעמית שמדברת על אהבה, הקרבה, בגידה ואמהות. היא מצליחה, כבר הרבה שנים, לחבר בין נערה יפנית בת 15 לא.נשים מכל העולם ובכל הגילאים. הם מזילים דמעה בסוף האופרה כי הם חשים את כאבה של בטרפליי ומתרגשים ממנה, ויש לכך ערך אדיר. עצם קיומו של הדיון על בטרפליי הוא חשוב והכרחי, בין אם הוא מתרחש מאחורי הקלעים ובין אם לפניהם, והוא שיכול לאפשר לנו להמשיך ליהנות מהיופי שלה, מתוך מודעות לשינויים המבורכים בנקודת המבט מאז שעלתה לראשונה על הבמה.
