אצל איש העסקים פֶפֶכְץ שיץ ואשתו צֶשָה אוכלים טוב, אבל בני הזוג המזדקנים קצרי-רוח לראות את שְפְּרָכְצי, בתם הבוגרת, מתחתנת ומביאה נכדים; הבת, מצידה, רוצה להיפטר מהוריה כמה שיותר מהר, ומשתוקקת בעצמה למצוא לה בעל, גבר שתוכל לתלות עליו את חייה. על רקע האמרת מחירי הבשר יוצאת שְפְּרָכְצי לבלות בחוץ, לנסות שוב את מזלה, ופוגשת את צָ'רְכֶס, קצין-לשעבר ואיש עסקים מתחיל. אחרי בירור מצב העסקים של פֶפֶכְץ ("שתי משאיות ושותפות בשוּפלדוֹזר"), החתן הפּוֹטנציאלי עורך התמקחות גסה עם אבי הכלה, והם מסכימים על התנאים לחתונה. פֶפֶכְץ מסכם את המיקוח: "אתה גנב רומני, אבל אני אעשה ממך שטיח פרסי."
מייד מתחילים התככים: צָ'רְכֶס זומם להיפטר מן הזוג הקשיש, קודם האב ואחר-כך האם, כדי לרשת אותם מהר, ואילו הם מבקשים להערים בעזרת בתם על צָ'רְכֶס, וגם קצת זה על זה. במלחמת הנאמנויות עוברת שְפְּרָכְצי ממחנה הזקנים אל מחנה הצעירים.
באמצע החתונה מתפרצת אל חייהם המלחמה האמיתית. צָ'רְכֶס מגויס למילואים, "משאיר אשה בעורף" לאגור אוכל לשעת חירום. המלחמה מסתיימת בניצחון גדול: צָ'רְכֶס חוזר הביתה, פותח ביזמוּת עסקית, ותוך זמן קצר מגשים את ה"חזון" הקפּיטליסטי הבוטה שלו והופך להיות קבלן מצליח לעבודות עפר, ועד מהרה עולה בהישגיו על פֶפֶכְץ חותנו.
שְפְּרָכְצי נכנסת להריון, ובעוד צֶשָה אמה מקווה להיות סבתא מאושרת – שְפְּרָכְצי מבטיחה לה בעיקר הרבה עבודות ניקיון, כביסה וכדומה. הזוג הצעיר מגייס את האֵם כדי להגביר את הלחץ על פֶפֶכְץ. ואכן, האב, בעקבות פרץ של תאוות זלילה, מקבל התקף-לב ונעשה משותק ברוב חלקי גופו. צָ'רְכֶס, שמסתבך קצת בהלוואות ולהוט להרחיב את האשראי שלו, מנסה לחנוק את פֶפֶכְץ במיטה עם כרית כדי לזרז את קבלת הירושה, אבל אזעקה למלחמה נוספת קוטעת את מזימתו. צָ'רְכֶס נאלץ להתגייס שוב.
הפעם זו מלחמה אחרת, שגובה את מלוא המחיר: צָ'רְכֶס נהרג, ושְפְּרָכְצי הנואשת, עם בנו של צָ'רְכֶס בבטנה, מגלה כמה היא בעצם אוהבת את צָ'רְכֶס, ומבינה שתצטרך להתחיל הכל מחדש ואנחנו חוזרים אל מצב הפתיחה: מתכוננים לאכול ורוטנים על מחירי הבשר.
לקראת סיום המחזה, רוחו של צָ'רְכֶס המת מופיעה בבית משפחת שיץ – גם הוא רוצה סטייק, ומתחנן שייתנו לו לפחות להישאר כזיכרון עצוב. פֶפֶכְץ, שכבר היה משותק לגמרי, קם באורח פלא על רגליו ומחזיר לעצמו את הפיקוד על המשפחה. הוא "מואיל" להשאיר את צָ'רְכֶס המת מתחת לשולחן, ללקט שיירים, ובנאום "צ'רצ'יליאני" מכריז שעכשיו הוא, פֶפֶכְץ, ייקח את העסקים לידיים: "אני אמשיך בעפר, במים ובאוויר, / אכפיל את ההון ... / אכפיל את המלחמות ... / אני בונה על מתים, בונה ממתים, / מתים, מתים, מתים..."
ולפני שכולם יושבים לשולחן – כי מה נשאר לעשות חוץ מאשר לאכול – צֶשָה מסכמת את הפרשה: "לולא הייתי יודעת שאנחנו חיים היסטוריה, / לא הייתי מחזיקה מעמד".
(מולי מלצר)
על המחזה שיץ מאת חנוך לוין
המחזה "שיץ", שהוצג לראשונה בינואר 1975, נכתב במהלך 1974 – זמן קצר לאחר מלחמת יום הכיפורים (אוקטובר 1973). יחד עם תיאור הלך-הרוחות בישראל בשנים שאחרי הניצחון של 1967, המחזה לא חוסך מאיתנו את הביקורת הנוקבת של לוין על המשמעויות החברתיות של הניצחון הזה – ביקורת שכבר השמיע באופן ישיר בקברטים הפוליטיים שלו: "את, אני והמלחמה הבאה (1968) ו"קטשופ" (1969).
המלחמה הראשונה במחזה, שמסתיימת עם "הניצחון הגדול", היא כמובן מלחמת ששת הימים. כידוע, התקופה שאחרי יוני 1967 סיפקה להרבה ישראלים הזדמנויות להתעשרות מהירה. כך מתאר זאת צָ'רְכֶס בנאום ה"חזון" שלו: "בחזון שלי שוררים השקט והשלום ... אין גבולות, אין גדרות תיל. בחזון שלי עובדים האנשים בשדה ובמפעל ללא שנאה, ללא פחד, הם עובדים ביחד, ללא הבדלי לאום, דת, גזע ומין, כי כולם עובדים למען מטרה אחת, כולם עובדים בשבילי." בעיני לוין, זוהי גם התחלה של הידרדרות מוסרית חמורה, שמתגלמת בין השאר בתאווה של זלילת הבשר אצל כל הדמויות במחזה.
בולמוס ההתעשרות הישראלי התגבר במיוחד מסוף 1968, עם העבודות על הקמת קו הביצורים הישראלי לאורך תעלת סואץ ("קו בר-לב"). ושוב, כדברי צָ'רְכֶס – מתעשר-מלחמה מובהק – "עבודות עפר לא חסרות, הצבא חייב להתחפר, / אני מגיש חשבונות, ומשרד הביטחון מאשר."
השבר בא עם המלחמה השנייה במחזה, שהיא בבירור מלחמת יום הכיפורים ("מי זה מתחיל מלחמות בין שתיים לארבע אחרי-הצהריים?" – מתמרמרת צֶשָה). צָ'רְכֶס מגויס למלחמה, ובמלחמה הזאת הוא נהרג. אם קודם היה נדמה שהאזרח צָ'רְכֶס מצליח "לסדר" את המדינה ("משרד הביטחון משלם"), המילה האחרונה, מתברר, היא של המדינה. ושְפְּרָכְצי משמיעה מונולוג מצמרר שהוא כתב-אישום חריף על הבּרוּטליוּת וקלות-הדעת שבהן המדינה מתייחסת לחיי אזרחיה: "באמצע החיים המייגעים, / באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה, / ולקחה את בעלי. / עכשיו היא רוצה גם שאברך לה על המוות; / ברוך הבא, מוות..." והדברים שאומרת צֶשָה בתחילת המחזה, "בשר האדם נעשה זול מבשר החזיר," מקבלים פתאום משמעות נוראה.
עד לכתיבת "שיץ" כתב חנוך לוין בשני ערוצים מקבילים: מחזות שעוסקים בנושא המשפחה כזירת התגוששות של יצרים אגואיסטיים; וקבּרטים (מערכונים ושירים) שעוסקים בעיקר בנושא המלחמה, המביאה איתה מוות ושכול אבל גם התעשרות ונצלנות. "שיץ" הוא המחזה הראשון שבו הוא משלב את הצד החברתי-פוליטי בתוך מחזה "משפחתי", ויוצק את שני הנושאים ליצירה בעלת עוצמה רגשית רבה, אישית וחברתית כאחד.
(מולי מלצר)
