עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

בל קנטו פלוס שיחה עם אלברטו זדה, מנצח ההפקה

רוסיני, בליני ודוניצטי היו המלחינים המרכזיים של תקופת הבל קנטו במאה ה- 19 באיטליה. זו היתה תקופה מאוד מיוחדת שהתאפיינה בדרישות טכניות אדירות מזמרים. ותקופת הבל קנטו הסתיימה מאד מהר כי בעצם לא נמצאו זמרים שהיו מסוגלים לשיר כפי שנדרש מהם. הקושי בבל קנטו לא היה דווקא לשיר את כל התווים במהירות שנראית כבלתי אנושית,
אלא לבצע את המוסיקה בקלילות הנדרשת, ועדיין לשמור על הגיון דרמטי. הכוונה היתה ליצור דרמה אמיתית בעזרת העיטורים הקוליים וזה היה הקושי האמיתי. המוסיקה עצמה מעולם לא היתה העניין וגם לא הטכניקה בפני עצמה. בעוד אצל ורדי ופוצ'יני הכול כתוב בתווים והכול ברור עד מאוד, הבל קנטו דורש הרבה מעבר למה שכתוב בתווים, זה הייחוד וזה הקושי אבל כמובן שזה גם היופי העילאי.
דוניצטי היה חבר טוב של רוסיני ורוסיני העריץ אותו ועזר לו הרבה יותר מאשר לבליני. היה זה דוניצטי שהחליף את רוסיני בנפולי ודוניצטי הוא שניצח לראשונה על הסטבאט מאטר של רוסיני. החברות הזו ניכרת בבת הגדוד, בכך שדוניצטי שילב הרבה ציטוטים בעלי אופי "רוסיניאני" באופרה.
בת הגדוד, אותה דוניצטי הלחין עבור האופרה קומיק בפריס, היא אופרה שונה מכל המכלול האופראי שלו. בהרבה מובנים זו אופרה שקרובה בהרבה לכתיבה של רוסיני ולכן היא קשה פי כמה לביצוע, כיוון שהיא משלבת את הוירטואוזיות של רוסיני עם הרומנטיקה של דוניצטי. אמנם דוניצטי מתחיל לפזול לכיוון הכתיבה המשולבת הזו כבר בשיקוי האהבה, אך כאן הדרישות מהזמרים תובעניות פי כמה. הוא בעצם דורש מהזמרים וירטואוזיות של בל קנטו משולבת בזמרה מודרנית יותר.
כמו באופרות של רוסיני המוסיקה בבת הגדוד נוטה להיות מעט בנאלית. אין כאן וולגאריות, ממש לא, אבל יש כאן בנאליות מסוימת שהדרך להימנע ממנה בביצוע היא למצוא את בל קנטו פלוס הסגנון הנכון, את האצילות המחייבת. יש כאן בעצם שילוב של אלגנטיות של מוצרט, אריסטוקרטיות בזמרה ופזילה לעבר סגנון הביצוע של מחזות הזמר בני זמננו. זהו השילוב הנכון להצלחת בת הגדוד, כשמדובר בעיקר כמובן בתפקיד הראשי של מארי. התפקיד של מארי הוא מיוחד ויצא דופן בכל הספרות האופראית. זה תפקיד קשה במיוחד ואני זוכר את ההתרגשות הרבה שהיתה לי עת ניצחתי לראשונה על האופרה הזו עם אנה מופו בנפולי כאשר הבמאי היה פרנקו זפירלי הצעיר.
בת הגדוד היא קומדיה עכשווית, כלומר קומדיה שנכתבה כעכשווית עבור צרפת במאה ה- 19. זו קומדיה שמגחכת על המלחמה ולמרות שהכוכב הגדול בפריס היה רוסיני, בת הגדוד הפכה ללהיט עם השנים, בעיקר בגלל העכשוויות שלה, בדיוק כפי שקרה ללה טרוויאטה מאוחר יותר. במידה מסוימת זו גם הבעיה של בת הגדוד, כי היא אופרה מאוד לוקאלית, מאוד מקומית, אופרה שדיברה בראש ובראשונה לקהל אליו היא נכתבה ולכן השפה הצרפתית מאוד עוזרת להצלחתה. אמנם מדובר באופרה של מלחין איטלקי, אבל בהרבה מובנים זו אופרה צרפתית לכל דבר. נכון שאיטלקית וספרדית הן שפות שממש נעים לשיר בהן ונעים לשמוע אותן מושרות, הרבה יותר מגרמנית ואנגלית כמובן, אבל הצרפתית היא השפה האלגנטית ביותר לשיר בה והיא מוסיפה המון לבת הגדוד.
חייבים להבין כי בת הגדוד אינה יצירה רוחנית במיוחד. התענוג הגדול בביצוע ובהאזנה לה בא מהשירה של הזמרת הראשית בפרט ושל הזמרים האחרים. ועליהם למצוא את הדרך לשלב בין הסגנונות של מוצרט, רוסיני, דוניצטי והמחזמר כדי להצליח ולרגש אותנו גם כיום עם אופרה שמהווה ציון דרך במעבר מתקופת הבל קנטו אל תקופת האופרות הרומנטיות יותר של המאה ה- 19. בת הגדוד היא בל קנטו פלוס, בל קנטו במיטבו עם הרבה מעבר לכך.
עבור לתוכן העמוד