הגבול הדק שבין ריאליזם לאבסטרקט

הגדל

מדברי מרים קלמנט, בימאית הפקת הספר מסוויליה
12.3.10 - 27.3.10 באופרה הישראלית


זה די מעניין לביים שתי אופרות כל כך שונות של רוסיני כמו המסע לריימס והספר מסוויליה באותו בית אופרה. במובנים רבים, רוסיני הוא תמיד רוסיני והמוסיקה שלו מלאה בשנינות ומעוררת השראה רבה. אבל מעבר לכך, שתי אופרות אלו לא יכולות היו להיות כה מנוגדות. המסע לריימס היא בייסודה אופרה בעייתית אשר לא קורה בה בעצם שום דבר. המשימה הראשונה של הבמאי היא להציג מחדש את הסיפור כאשר למעשה הדרמטורגיה כלל אינה קיימת. הספר מסוויליה היא ניגוד כמעט מוחלט כי זו כמעט אופרה מושלמת. הליברית, גם אם היא מסובכת לעתים, מאוד יעילה (זה בהחלט עוזר שבומרשה מהווה מקור ישיר להשראה), העלילה נעה קדימה ללא אף רגע של חולשה, מצב קומי אחד מוביל לנוסף וכל דמות מאופיינת בבהירות - בקיצור, האופרה עובדת בדיוק כפי שהיא.
אבל מה זה בעצם אומר לבמאי? הרי אפשר ליפול כאן מענווה לייאוש - מה אמור הבמאי לעשות עם אופרה כזאת? למעשה החובה שלנו היא זהה בכל אופרה - לספר סיפור באופן הברור ביותר, ולהבליט את הדברים שעושים את הסיפור מיוחד מבלי להפריע למהלך העלילה. במלים אחרות, למצוא את השילוב הנכון של ענווה ואמביציה כדי לשרת יצירת מופת.
אחד המפתחות להצליח בכך, באופן אירוני, הוא לא לקחת את האופרה כמובנת מאליה. להסתכל באופרה בכבוד הראוי לה לא אומר שאי אפשר לחשוב עליה או לבחון אותה מחדש, נהפוך הוא. אנו חייבים להניח שאם האופרה כה טובה זה בגלל שהיא הרבה מעבר למה שכולנו חושבים עליה. במקרה של קומדיה, הבעיה והמכשול הם בפרטים. האופרה הספר מסוויליה מלאה במצבים קומיים, זה ברור, אבל איך אפשר להציגם בצורה המצחיקה ביותר? אני נוטה לחשוב שהזדהות היא הכרחית בקומדיית מצבים. אם נחזור לאופרה המסע לריימס לרגע, אנו ידענו שם, כשהתחלנו לספר את הסיפור, שהוא מתרחש במטוס. כולם הזדהו מיד עם המצב הזה והתחילו לספר סיפורים אישיים על אוכל גרוע במטוסים, דיילים שאינם חביבים, המתנה אינסופית בשדות תעופה וכו'.
וכך מצאנו מכנה משותף של הבנה עם הקהל ממנו נבעה הקומדיה. במקרה של הספר מסוויליה לא היינו צריכים כמובן להמציא שום דבר כמו במסע לריימס, אבל עדיין אם בודקים בפרטים יש מקום להיות ספציפיים. הדוגמא הטובה ביותר היא דמותו של ברטולו. הוא תמיד מוצג כרופא, אבל איזה מין רופא הוא בדיוק? מה הוא בעצם עושה כל היום? אם מוצאים תשובה לשאלה זו, הוא הופך לדמות משמעותית יותר וגם מיד מוצאים מפתח לדמותה של ברטה. לפתע יש מצבים ספציפיים וחפצים שניתן להשתמש בהם בכמה מצבים (כמו למשל באריה של בזיליו, בפינאלה ובחמישייה). יש חומר שמאפשר לך להעצים את המצבים הבסיסיים ביצירה, ומאפשר לקהל להזדהות עם המצבים האלו, וזה בסופו של דבר מה שעושה את המצבים הקומיים אפילו מצחיקים יותר. אבל לא רק המקצוע של ברטולו נשאר פתוח לפרשנות באופרה הזו. מה למשל עושה רוזינה כאשר היא שרה את האריה שלה? מה בעצם הסיבה לקולורטורות המדהימות שלה? באיזה מצב היא נמצאת כדי שנרגיש את החדירה לתוך האינטימיות שלה שהליברית דורשת מאיתנו?
עד לרגע הזה היינו מחוץ לבית שמוצג כאילו הוא מבצר שאי אפשר לחדור לתוכו ורוזינה היא רק ראש המופיע בחלון. אבל תוך כמה שניות אנחנו לא רק בתוך הבית אלא מביטים הישר אל החלקים הפרטיים ביותר של חייה. הקפיצה המבנית הזו היא ברוב המקרים מובנת מאליה ומלאכותית כי פשוט עושים מעבר מהחוץ לחדרה של רוזינה, אבל על ידי כך הולכים לאיבוד העוצמה הדרמטית והמקוריות של הרגע. אבל אם אתה שואל עצמך מה בדיוק היא עושה בחדר, אתה עשוי למצוא דרך להפוך את השינוי למעניין יותר. ולפתע התמונה יכולה להיות בהחלט מצחיקה.

סיבה נוספת המדגישה עד כמה חשוב להיות קונקרטיים בטיפול בליברית של קומדיה היא לדעתי שבסיס ריאליסטי קונקרטי ליצירה מאפשר חופש להינתק מהמציאות מפעם לפעם. אצל רוסיני במיוחד, יותר מאשר אצל מוצרט למשל, יש לי תחושה שאתה תמיד מהלך על גבול דק בין ריאליזם לאבסטרקט. הסיבה היא שההומור נמצא לעתים במצבים ולעתים במוסיקה. לעתים המוסיקה של רוסיני מאוד ריאליסטית (כמובן בראש ובראשונה בתמונת הסערה בספר מסוויליה) ולעתים המוסיקה עוקבת אחרי הסיפור והעלילה באופן קרוב למדי, והתפקיד המרכזי של הבמאי הוא לבנות מכניזם מדויק העומד בקצב של המוסיקה ובכל מה שקורה על הבמה, דבר שהוא אינו קל במיוחד (כמו למשל בתחילת הפינאלה של המערכה הראשונה או בחמישייה כאשר אינפורמציה רבה ומורכבת עוברת לקהל). אבל לעתים, וזה בעיקר במקרים בהם רוסיני הוא הכי רוסיני שאפשר, המוסיקה גוברת על העלילה. כמו למשל בסיום של המערכה הראשונה כאשר כל הדמויות חושבות שהן יוצאות מדעתן. המצבים והמלים אינם מצחיקים במיוחד, אבל זו אחת התמונות המצחיקות ביותר באופרה, כאשר ההומור הוא במוסיקה עצמה, בתזמור, בחזרות האינסופיות עד לאבסורד של מבנה קלאסי, של קרשנדו טיפוסי. אני מאמינה כי הדרך לטפל בזה מבחינה בימתית היא זהה, צריך לצאת מתוך המציאות, מהמצב הספציפי ורק לעקוב אחר המוסיקה למצב אבסטרקטי כלשהו. עבורי תמיד יש רגעים בקומדיות של רוסיני בהם העלילה היא פחות פסיכולוגית ויותר סטייליסטית ומעוגנת בכוריאוגרפיה מדויקת. אבל כמובן הרבה יותר קל לעשות זאת אם יש לך קרקע מוצקה לצאת ממנה. וככל שהתפאורה והמצבים מוכרים יותר, הסגנוניות הקפואה הרגעית תהיה מעניינת יותר ועוד יותר יהיה מעניין לעבור ללא הרף ממצב ריאליסטי כזה למצב אבסטרקטי אחר.

אני מאמינה כי ההתייחסות שלי לאופרה הזאת באה לידי ביטוי בתפאורה. אם הצדדים הטכניים באופרה הספר מסוויליה עובדים טוב הרי זה כיוון שהעלילה כולה נסבה סביב מקום התרחשות אחד - ביתו של ברטולו. יש פנים וחוץ לבית כמובן וההבדל ביניהם ברור ביותר. הבית הוא כמו מבצר בו רוזינה כלואה והמטרה של אלמוויוה היא לחדור פנימה ולשחרר אותה בעזרתו של פיגרו כמובן. אבל ככל שהעלילה מתקדמת, בית הכלא של ברטולו מתערער ומאבד את יציבותו ובסופו של דבר עולמו שלו מתמוטט. האתגר עבורנו היה למצוא מכניזם שיהיה גם בית אבל שיהיה גם מהנה לחזות בו, תפאורה אחת אבל תפאורה היכולה עם שינויים להראות כיצד האמונות המוצקות של ברטולו נמוגות לאט לאט, אובייקט שכמו המוסיקה של רוסיני עובד כעיקרון הנראה מאוד פשוט אבל שבמציאות הוא די מורכב, בלתי הגיוני ומלא בהתפתחויות לא צפויות.
זו הסיבה שבגללה יצרנו מה שקראנו לו "תיבת הפתעות". אתם מוזמנים לפתוח אותה, אבל היזהרו! זוהי רק ההתחלה של יום משעשע שעשוי להסתיים באופן הפוך למדי.

לחצו לעמוד המופע באתר

עבור לתוכן העמוד