עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

אירוסין במנזר - ממחזה (מוסיקלי) לאופרה

המחזאי האירי ריצ'רד ברינסלי שרידן (1751 – 1816) כתב את המחזה, בת הלוויה או בריחת האוהבים הכפולה, באביב של שנת 1775 מיד לאחר ההצלחה של מחזהו הנודע היריבים בראשית אותה שנה. שלוש שנים לפני חן, שרידן עצמו ברח עם אהובתו הזמרת אליזבת אן לינלי כאשר השניים נישאים רק בשנת 1773. אין כל ספק כי הפרט הביוגרפי הזה בחייו של שרידן עזר למחזאי בתיאור בריחות האוהבים. המקורות הספרותיים עליהם ביסס שרידן את המחזה שלו היו של קונגריב, ויצ'רלי, מולייר ובומרשה.
שרידן רצה כי המחזה יוצג כמחזה עם מוסיקה, משהו שהיום בוודאי היה נכתב כמחזמר, ולכן פנה אל אבי אשתו, תומס לינלי ואל בנו שגם שמו היה תומס, וביקש מהם להלחין מוסיקה למחזה, מוסיקה שבחלקה היתה מקורית ובחלקה מוסיקה משירים וממקורות ידועים מאותה התקופה כמו הבלט חודש מאי - חודש החיזור של תומס מורלי. לינלי האב לא היה מרוצה במיוחד מהסידור הזה. ראשית לא ברור עד כמה העריך את העובדה כי הבעל של אשתו כתב מחזה בו הוא מציג בצורה רחוקה מחיובית את האב של הכלה הבורחת עם אהובה. אך מעבר לכך הוא לא בדיוק הבין את משמעות היצירה אשר המוסיקה לה נכתבת על ידי גורמים שונים ולא על ידי מלחין אחד. במכתב שכתב נאמר כי "אף מלחין לא יכול להלחין שיר בצורה ראויה מבלי להבין את הדמות בשלמותה ולדעת מי הזמר שיבצע אותו. מבחינתי אני איני מעוניין ששמי או השם של בני יפורסמו ככותבי המוסיקה למחזה הזה ובעצם אני אוסר על השימוש בשם שלנו. כיוון שגם אם אני מעריך היטב את כישרוני וגאונותי שלי בתחום ההלחנה, הרי שלבני, שיש לו יכולות מוסיקליות ראויות ביותר, מעולם לא היה לו כל ניסיון בכתיבה לתיאטרון." שרידן התחנן רבות בפני לינלי שיגיע לחזרות ויעזור בהעלאת המחזה על הבמה ובסופו של דבר הצליח לשכנע אותו לקחת על עצמו את המשימה וגם להעניק לה את שמו.  רוב המוסיקה שהולחנה היתה של לינלי האב שעבד בשיתוף פעולה הדוק עם שרידן ואשתו (שהיתה הרי בתו הזמרת). לינלי הלחין למעלה ממחצית המוסיקה למחזה כאשר הוא מבסס בהרבה מקרים את הנעימות שלו על מנגינות מוכרות ממקורות אחרים. לינלי הבן הלחין אתה פתיחה ומספר שירים נוסף כאשר קיימים לא מעט שירים שהמלים שלהן אינן מופיעות בטקסט המקורי של המחזה וככל הנראה התווספו למחזה במהלך תהליך ההלחנה. תומס לינלי הצעיר הפך בהמשך לידיד של מוצרט, קשר שביחד עם העובדה ששרידן היה מפיק שהפסיד כסף רב מדגישים את הקרבה החלקית של שרידן לעולם האופרה.
בת הלוויה של שרידן עם המוסיקה של לינלי ולינלי הועלתה בבכורה בקובנט גרדן ב-21 בנובמבר 1775 ושברה את השיא הקודם של אופרת הקבצנים שבשנת 1728 הועלתה 63 פעמים, כאשר בוצעה 75 פעם. האופרה האנגלית הזו זכתה להצלחה רבה ונשארה ברפרטואר של קובנט גרדן באופן רציף עד לשנת 1840. השירים עצמם זכו להצלחה רבה גם כן ולביצועים פרטיים והודפסו בתווים אינדיבידואלים לאורך השנים. הביקורות לאחר הבכורה היו חיוביות ביותר. בלונדון קרוניקל נכתב כי "המלים והתוכן של השירים הם הרבה מעבר למלים הרגילות של שירים ומנגינות והמוסיקה היא ברובה שילוב נפלא של שירם, מנגינות פשוטות ושמחת חיים שאי פעם בוצעו על במת התיאטרון. אף לא אחת מהיצירות שבוצעו לאחרונה זכתה להצלחה כה גדולה מהקהל."  ולמרות שהיו כאלו שטענו שהמוסיקה והשירים היו רציניים מדי בהשוואה לנושא המחזה, תומס מור כתב בשנת 1825 כי "בת הלוויה היא אחת האופרות הבודדות בשפה האנגלית המשלבת את המעלות של הקומדיה התיאטרלית ביחד עם שירה ומוסיקה." בשנת 1924 הועלתה בלונדון גרסה עם מוסיקה שהלחין אלפרד ריינולדס בעקבות לינלי. 
מלחינים רבים הבינו את הפוטנציאל האופראי הגלום במחזהו של שרידן והפכו אותה לאופרה לאורך השנים ובמקומות שונים ברחבי העולם. בשנת 1779 המלחין האיטלקי פרנצ'סקו ברטוני כתב אופרה איטלקית לפי המחזה ובמאה ה-20 היו אלו ויליאם הנרי בל שכתב (1939) בדרום אפריקה אופרה שלא זכתה לביצוע בימתי ולאחריו רוברטו ז'ראר הספרדי (1945) וטיחון חרניקוב הסובייטי (1983) גם הם כתבו אופרות לפי מחזה זה.
האופרה של פרוקופייב, כאשר הוא עצמו ובת זוגו מירה מנדלסון כותבים את הליברית, היתה אמורה לעלות בבכורה בשנת 1941 אך הבכורה נדחתה בגלל הפלישה הגרמנית לברית המועצות. הופעה נוספת שתוכננה שנתיים לאחר מכן בבולשוי בוטלה אף היא והבכורה עצמה היתה ב-5 במאי 1946 באופרה הלאומית בפרג. הבכורה בברית המועצות התקיימה ב-3 בנובמבר של אותה שנה בקירוב בסט. פטרבורג בניצוחו של בוריס חייקין.

עבור לתוכן העמוד