עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

אירוסין במנזר - אופרה כאן ועכשיו

שיחה עם אלכסנדר טיטל, הבמאי הראשי של בית האופרה סטניסלבסקי, ובמאי ההפקה

עולם האופרה מלא בימינו בבמאים המעבירים הפקות מזמן העלילה המקורי לזמננו אנו. גם את ההפקה של אירוסין במנזר העברת ביחד עם הבמאית לודמילה נלטובה, לזמן קרוב יותר למציאות של ימינו.
זה הפך לחיידק, להעביר הכול לזמננו אנו. זה דל במחשבה וגרוע בהבעה. כשעושים את זה חמישה-שישה במאים מבריקים בעולם, זה יפה, אך כשבעקבותיהם עשרות חקיינים עושים כך, זה מאבד את כל הייחודיות. דרך אגב, גם הקהל לא כל כך אוהב את זה. זה גרוע גם מסיבה אחרת, זה הופך את הזיכרון ההיסטורי שלנו לשטוח מאוד, אותו זיכרון היסטורי שקשור לא רק באירועים אלא גם באנשים, במה שסובב אותם, בלבושם, באירועים שליוו אותם. ההיסטוריה היא מקלדת ענקית, מקלדת של פסנתר, עוגב או אפילו תזמורת שלמה. ולי חשוב לנגן על כל המקלדת. לכן כדי שגיבור שלי יהיה תואם לזמן הוא לא חייב להיות בג'ינס או בטישרט. גם בטוגה או באדרת ספרדית עתיקה הדמות יכולה להיות בת זמננו.

ביימת לראשונה את אירוסין במנזר בבית האופרה הקודם שניהלת, ביקטרינבורג.
זו היתה הפקה יפה אבל הייתי כל כך להוט ובטוח בעצמי שלא שמתי לב איך סטיתי מהדרך במהלך החזרות. אני מאוהב בפרוקופייב, במוסיקה שלו והלכתי כמו מוקסם אחריו ורק בסוף הבנתי שהחטאתי את המטרה. מכאן, נשארה לי אי שביעות רצון מעצמי. לכן קפצתי על ההזדמנות לביים את האופרה עכשיו בבית האופרה שלי לאחר ששני במאים אחרים שהצענו להם את העבודה בסופו של דבר לא ביצעו אותה. נכון שארפייב המעצב כבר עבד עם הבמאי הקודם והיו לו רישומי תלבושות ומקטים לתפאורה, אך התפישה העיקרית נשארה מעורפלת. לי היה ברור שאסור היה ללכת אחרי כל 'המשחק הספרדי שקיים אצל המחזאי האנגלי ריצ'רד שרידן, שעל פי קומדיה שלו כתב פרוקופייב את  האופרה. שרידן חסר קשר עם המציאות ולבטח עם המציאות של ימינו. פרוקופייב הסתתר מאחרי צבעי ספרד. אבל למעשה, בתפישתו, קיימים כבר בליברית לכאורה הדים לתרבות הסובייטית, למציאות הסובייטית שהוא חי בה והדור שלנו היה עד לשרידיה האחרונים.

זאת אומרת שאתה נגשת בנימה אירונית למציאות ההיא?
עם חייך, הייתי אומר, לא חיוך נוסטאלגי, אך  בכל זאת חיוך על הרומנטיות של התקופה ההיא. הרי אם אצל שוסטקוביץ' המציאות הסובייטית היא טרגית, אצל פרוקופייב היא מלאת שמחה. הוא מהלל את החיים עצמם, למרות כל מה שקורה מסביב. ולי נדמה שדווקא בזה, באופן בו הוא מהלל את החיים בברית המועצות, אני תפשתי את עצם המוסיקה של פרוקופייב. זאת לעתים שימחה קופצנית של כלבלב שרץ מהבית מוקדם בבוקר ביום מלא שמש ומרים רגל על כל דבר שניקרה בדרכו.

ולמרות מה שאמרת בתחילת דבריך, באירוסין במנזר הפכת את הקומדיה דל ארטה לקומדיה סובייטית עכשווית.
נכון, כי השילוב נראה לי מתאים ביותר. כל הקולומבינות, פיירו וארלקינים למיניהם הופיעו כהבעת שמחה וביחד עם הקרנבל הזה נוסף הקרנבל הסובייטי, עם "גיבורים ללא חת", עם ספורטאים, מכבי אש בקסדות מבריקות ואנשי משמר בגבול בפרוות ירוקות אידיוטיות. הצירוף הזה פתאום קיבל משמעות אחרת ופעל יפה מאוד. היו דברים לא רק צורניים אלא גם קשורים לתוכן היצירה. למשל, בתמונה בה הנזירות בונות קיר ואנו רואים שזה קיר מקופסאות ריקות, אנו מבינים שאפשר להרוס במכה אחת אבל זה ניראה כקיר אמיתי וכדי להרסו צריך לא כוח פיסי אלה תעוזה, החלטה שהגיבורה מקבלת אותה. היא עושה את זה כאילו היא מורידה את מסך הברזל.

יוסי תבור

עבור לתוכן העמוד