עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

היהודייה- מדברי דייויד פאונטני, בימאי ההפקה

הלוי, דגה ודרייפוס נפגשים על במה אחת
מדברי דייויד פאונטני, בימאי ההפקה

פרומנטל הלוי: מלחין חובב עם השראה חד פעמית 
הפרדוקס של פרומנטל הלוי הוא שההצלחה האופראית היחידה בקריירה הארוכה שלו, היא ללא כל ספק אחת היצירות המשפיעות והחשובות ביותר שנכתבו. במובן מסוים ניתן להגדיר את הלוי, גם אם באכזריות מה, כחובב, אבל חובב מיומן להפליא. אין ספק כי זה אחד מאותם מקרים בהם השראה חד פעמית מגיעה לאדם הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון ומובילה ליצירה, שהיוצר שלה מעולם לא הצליח להבין בעצמו ולא היה מסוגל לחזור עליה שוב בחייו.
את ההשפעה המדהימה של היהודייה ניתן במובן מסוים לחבר לעומק הרגשות שעוררה בהלוי הדמות של יהודי סובל המופלה לרעה. אבל זו מן הסתם נקודת מבט של המאה ה-20. עלינו לזכור כי כאשר הלוי יצר את דמותו של אלעזר, הצגתה של דמות טראגית שהיא "אמיתית" ולא מיתית, היה דבר לא שכיח בעולם האופרה, למרות שהוא היה חלק מהגילוי מחדש של שקספיר בהשפעת התקופה הרומנטית. זה היה כמובן מקובל ביותר בתקופתו של שקספיר והקשר עם שיילוק הוא ברור, במיוחד כיוון ששני הגברים האלו מגיעים לממדים טראגיים למרות (או אולי בגלל) שהם בו זמנית גם דמויות קשות, עקשניות ולעתים מאוד לא אטרקטיביות. אך האנושיות של הדמות הזו, כשהיא מוצגת למול כל הקונבנציות של אופרות הבל קנטו, היא הישג מדהים למרות שהוא כבר נוצר מוקדם יותר על ידי רוסיני עם וילהלם טל.

היהודייה והגרנד אופרה
השפעה רבה היתה לאופרה היהודייה גם על ההתפתחות של מבנה הגרנד אופרה, שזה בפני עצמו בעצם מעין בדיחה פרדוקסאלית, כיוון שלהלוי היתה תחושה מינימאלית ביותר לצורה ומבנה והיכולת שלו לשלוט במבנה האדיר שיצר כמעט ולא היתה קיימת. הוא יצר יצירה פתלתולה ומורכבת, שבשלמותה היא בלתי ניתנת לביצוע כיום. לא רק כי לא נהיה מסוגלים לשבת בתיאטרון זמן כה רב, אלא בעיקר בגלל שהתוכן אינו משתווה לאורך הזמן בו הוא מוצג, המעברים מרושלים באופן מביך, ההמצאות המוסיקליות מקוטעות והסך הכול הוא הרבה פחות מהחלקים המרכיבים אותו. למרות כל זאת הלוי אחראי חלקית, ביחד עם בן דורו מיירבר, ליצירת סגנון הגרנד אופרה שבמרכזו אופרות בנות חמש מערכות, שכל אחת מסתיימת באנסמבל רב משתתפים המשלב את הפרטי וציבורי. וגנר, לצערו, הודה שהוא הושפע מהיהודייה כאשר הוא היה עדיין מלחין חצי חובב בעצמו והחל את האופרה הפשיסטית ריינצי, שגם בה הגיבור הוא דמות היסטורית ולא מיתית (האופרה הושלמה בשנת 1840).
הגרנד אופרה היתה נועזת וחדשה גם בכל הקשור לתשומת הלב לפרטים וליחס בין המוסיקה לתמונת העיצוב על הבמה. וגם כאן מלחינים רבים, כולל מי שהיה המתחרה הישיר של הלוי והמוביל של הז'אנר, מיירבר, הודו כי הם חייבים רבות להלוי שהשפיע עליהם ביצירת הדרך בה המוסיקה וההתרחשות על הבמה התנהלו בד בבד. מארש הלוויה בסוף היהודייה מצוטט כדוגמא חשובה לעניין זה, ומכאן ניתן להביט באופן ישיר למארש הלוויה של זיגפריד בשקיעת האלים. הליברית של שקיעת האלים, שנכתבה כליברית הראשונה לאופרות הטבעת, הרבה לפני שווגנר פיתח את האסתטיקה שלו ושינה באופן קיצוני את יחסו לעניין, נכתבה באופן ברור תחת ההשפעה של הלוי והרעיון של הגרנד אופרה, עם מקהלת נישואין, מארש לוויה וסיום גרנדיוזי בו העולם כולו מתמוטט. כל המבנה של הגרנד אופרה עם תמונות בלט ארוכות, מארשים, תהלוכות ותמונות ראוותניות כמו המוות הכפול על המוקד בסיום היהודייה, מצביע על כך שהפרטים התחילו להשתלט על עצם העניין. זה אכן נכון בחלקו, במיוחד אם מאמצים את היחס הפוריסטי ובודקים מחדש את גלוק כפי שברליוז ווגנר עשו. ברליוז הושפע גם הוא מהלוי והטרויאנים היא גרנד אופרה לחלוטין, לפי הדוגמא של הלוי, אך בתוך המבנה הנוקשה של גלוק.
היהודייה חסרה את הנוקשות המבנית הזו, אך עם חוסר תשומת הלב וההזנחה לדברים רבים, היא אופרה של רגעים אלוהיים המוקפים באינספור רגעים של מוסיקה לא טובה וניתן בהחלט להאשים את הלוי בכך שהוא החל מהלך שהוביל לאינספור יצירות דומות שבהחלט ניתן ורצוי לשכוח אותן. יש לומר שללא הלוי, מן הסתם לא היינו זוכים ליצירת המופת הצרפתית של ורדי, דון קרלו, או לאאידה, שתיים מהאופרות הגדולות ביותר של המאה ה-19. ורדי כינה את בית האופרה של פריס "חנות גדולה" ואכן זה עוזר להביט על אופרה כמו היהודייה כחנות כלבו אופראית, שילוב של מוסיקה בנאלית ומסחרית עם מוסיקה מלאת השראה, העטופה באינספור קישוטים מצועצעים.

מיקום ההפקה בתקופת פרשת דרייפוס  
הנושא כמובן קצת בעייתי עם הרגישויות שלנו כיום בתקופה שלאחר השואה בקשר לרדיפת היהודים. האם אנו יכולים להפוך את הנושא ללהיט הדומה כיום למשהו כמו "אווטאר", הניצחון של תפאורה דיגיטאלית על תוכן? הרעיון שהוביל אותנו היה להעלות את היהודייה בעולם בו היופי והבנאליות של המוסיקה לא היו דבר שהיה צריך להתנצל עליו ולא היו נבוכים ממנו, אלא היו למעשה חלק מהאימה.
לכן בחרתי למקם את ההפקה בצרפת של תקופתו של המלחין, כשהחברה המקיפה את אלעזר וביתו היא בעצם החברה הנהנתנית של הרפובליקה השלישית. זו היתה חברה שעסקה באכילה רבת הוד ופאר בציבור, באופנה צעקנית ונראית לעין, בקיצור כל הדברים המרכיבים את התרבות של הבורגנות העלית.
באותה חברה פרצה החוצה האנטישמיות הסמויה מן העין, כצלקת ציבורית בפני החברה, בפרשת דרייפוס. דרייפוס עצמו היה מקושר היטב וחבר עשיר בחברה זו. במהלך כל הפרשה, שנמשכה למעשה בין 1894 ל-1906, הוא נותר מודאג לגבי זכויותיו כאזרח צרפתי לא פחות מאשר למעמדו כיהודי. שום דבר לא הדגיש בחדות יתר את הריקנות של החזות הבורגנית הזו מהמהירות בה השנאה הגזענית טיפסה מהביוב אל תוך הסאלונים הצרפתיים המרהיבים. האפקט נמשך עמוק לתוך המאה ה-20 וניתן לטעון שהמיליציה הצרפתית בשנות ה-40 של המאה ה-20, שאסרה אלפי יהודים מבלי שנזדקקה לעידוד מהגרמנים, בעצם הוציאה לאור את התמונה האחרונה של הדרמה של דרייפוס.
פרשת דרייפוס אם כן משתלבת בהקשר החזותי של האופנה המיופייפת, המשתלבת באופן מושלם עם השאננות התמה והבנאליות של רוב המוסיקה של היהודייה. השילוב המזוויע של תרבות גבוהה ורדיפה נוראה הגיע לשיאו כמובן בגרמניה הנאצית, ובאושוויץ בפרט.

הרקדניות של דגה: הבלט וצבעי הפסטל כחזות המסתירה את האימה
באלמנט המסחרי החשוב של כל הגרנד אופרות, מהדהד ביופיו הבלט. השפה החזותית של הבלט בגרנד אופרה, באה לידי ביטוי בצורה המדויקת ביותר ביצירותיו של אדגר דגה. דגה, אשר גילה מחדש את החומר הרך והאינטימי של צבעי פסטל, היה האמן שיותר מכל אחד אחר תפס את העולם של הרקדניות- הילדות של בלט האופרה של פריס. השימוש בילדות האלה, בלבוש ורוד מינימלי, היה כמעט פדופילי, והחפיץ אותן ואת גופן בצורה שכמו הציגה את גופן למכירה. המיקום הספציפי של הבלט בגרנד אופרה במערכה השלישית, אחרי שחברי מועדון הג'וקי (מועדון מעריצי הבלט באופרה של פריס) סיימו את ארוחת הערב שלהם, מצביעה בברור שצפייה בילדות הרוקדות בלבוש מינימלי, היתה חשובה לחלק הזה של הקהל הרבה יותר מאשר הדרמה. וגנר, אגב, התעלם לחלוטין מהמיקום המדויק של הבלט, מה שהוביל לפיאסקו של טנהויזר. הלוי בניגוד אליו, סיפק את הסחורה.

כיום הציורים המדהימים של הרקדניות של דגה, המציגים גם אם לא במכוון את הנושא של ניצול ילדים, מעטרים למרבה האירוניה חפיסות שוקולד וסבון. אירוניה עמוקה נוספת לגבי היצירה המעוטרת והדקורטיבית של האמן הזה, היא שהוא היה שונא ארסי של דרייפוס ואנטישמי מוצהר.
את האנטישמיות הארסית הזו ניתן היה לראות באינספור קריקטורות של יהודים בעיתונות, באיורים ובפלקטים מהתקופה ההיא. בקריקטורות האלה אין כל עידון פסטלי, והניגוד ביניהן לבין הרקדניות הפסטליות של דגה, הוא מה שניסינו להביא אל הבמה בהפקה זו. זו היתה הדרך בה ניסינו לשלב את הסגנון המוסיקלי והתוכן עצמו. דרמת התלבושת המיופייפת הזו, מיוצגת כחזות אלגנטית ותרבותית, שמאחוריה מתגלה שנאה גזענית גוברת. אני מקווה שהצלחנו להציג את האמת הנמצאת בליבה של היצירה הלא שלמה אבל הרגשית הזו של הלוי. זו יצירה המתעדת אספקט טראגי של החברה שבה כל התרבות, הסגנון והתחכום של התרבות הפריסאית היו בסך הכול רשת המכסה באלגנטיות את זוועות האימה.

 

 

עבור לתוכן העמוד