הילד חולם- דברי הקדמה לאופרה מפי המלחין

מלחין העורף האנושי

 דברי הקדמה לאופרה מפי המלחין

הילד חולם
על פי המחזה מאת חנוך לוין


"המחזה הפיוטי והמרוכז ביותר של חנוך לוין... לוין מבטל את כל הנחמות, את כל התירוצים שהמציאו בני אדם כדי לרכך את האכזריות ואת חוסר המשמעות שבקיום האנושי." (שוש אביגיל, חדשות)


הילדות היא תקופת התום, התקווה והחלום, או כדברי לוין: "הילדים הם רקמתנו הפנימית הכי דקה, הכי כואבת. כאילו שם בילדות היה הטעם ואבד." במחזה חסר פשרות, המשתרע במחוזות שבין שיאי התעלות הנפש ובין ברבריזם קמאי, מתאר לוין מסע אלגורי של פליטים המחפשים מקלט לנפשם, אשר אינם רצויים באף מקום, משל "ספינת הארורים", והעוברים דרך המובילה אל מותם. מעל כולם עולה דמותו האניגמאטית, הסימבולית, הנאיבית ורבת ההיבטים של הילד. על רקע הליכתו של הילד אל מותו בוחן לוין לא רק את היחסים בין אם לבן, בין גבר לאישה, בין שלטון לאזרח ובין אכזריות וחמלה, אלא את הגבול הדק שבין הייצוג המופשט של ריאליזם מול פנטסיה, של "נאיביות" אמנותית מול סנטימנטליזם אמורפי.

מותו של ילד, אולי הטרגדיה הגדולה ביותר של המין האנושי, הינו קטליזטור אמנותי הדורש בדיקה יסודית של התנהגות האדם ומבנה אישיותו, בתוך היצירה עצמה. הנריק איבסן השתמש בנושא זה באחד ממחזותיו השנויים במחלוקת "איולף הקטן": מותו של איולף מביא את הוריו לתובנות עמוקות, לא רק על עצמם, כי אם על טבע האדם. חנוך לוין מעמיד את מות הילד כאלמנט תיאטראלי העומד, בלשונו של ניטשה, "מעבר לטוב ולרוע," או במקרה שלנו, מעבר לטרגדיה: הריאליזם מתעוות, והופך לאלגוריה רווית סמלים.

רבים רואים במחזה זה אלגוריה על השואה. עבורי, אלגוריה זו, שאיננה מחוייבת לדבר, לא עוסקת במישרין בשואה היהודית, אלא במבנה אישיות האדם, מהותו ומשמעות חייו. יחד עם זאת, לא ניתן לנתק את ההיסטוריה של המאה ה-20, שבה מבוגרים וילדים הוצאו להורג בגלל השתייכותם לדת מסוימת.  למרות שזהו מחזה שהגדיר את סגנון המחזות המיתיים של לוין הבוחנים את מערכת הערכים האנושית, הוא נטוע עמוק ומהדהד אסוציאטיבית בהיסטוריה של המאה האחרונה בכלל ובהיסטוריה היהודית בפרט.

בעולם של לוין, החיים הם ספינה שאליה נמלטים פליטים כדי להגיע בה אל אי, שאליו אסור לרדת, ואשר גם תושביו גוססים מרעב. אם יש לאדם תקווה, זוהי תקוות הילדים המתים, המחכים למשיח ולתחיית המתים. אך גם המשיח אינו יכול לעצור את אויבו הגדול של המין האנושי – הזמן, ועל כן הוא מופיע כאשמאי מוכר שעונים אותם הוא מסתיר במעילו.

הפיכת המחזה לאופרה הייתה עבורי האתגר של סינון מה של המקורות הסרקאסטיים והציניים של היצירה וזיקוק היסודות הפואטים והאוניברסאליים שבה, ויש כאלה למכביר. מעמוד הפרטיטורה הראשון, התרכזתי בשאלת מושג הדימוי של הילד, עצם מהות תהליך היצירה האמנותית, שתמיד מגיע מהמקום של הילד הפנימי של היוצר, קרי – מהנאיביות שלו, מהמחוז הטהור ביותר באישיותו. היחסים הטראגיים של הילד עם המציאות הפכו באופרה שלי ליחסים הגסים שבין היצירה והעולם החיצוני. מותו של הילד הופך באופרה לקתארסיס של התעלות, שכן זהו כוחה של היצירה האמנותית, שהיא מתעלה בסופו של דבר מעבר ל"מותה" שלה או של גיבוריה.

לוין מתכתב עם עצם העשייה האמנותית, בדמותו של הנער הפיסח, המשורר, הכותב שיר בעוד הוא מתבונן בדמויות הפליטים שלפניו, אך בסוף המערכה הוא קורע לגזרים את שירו:

"אני משורר.
אני כותב עליכם, הבאים מתוך הערפל
וחוזרים ונעלמים בו. אני בוכה
על גורלכם ומשרטט אותו.
פניכם המתקרבות מספרות את סיפור האשלייה:
אך כל הכישלון האנושי טבוע בעורפכם המתרחק.
אני אהיה משורר העורף האנושי;
המדרון הצר, בו מידלל השיער
לפלומה קלושה, עד שחדל
ומתחיל העור המחורץ, המזיע
מתחת לצווארון מזוהם –
שם האמת על האדם."

כיוצר, תמיד ראיתי את יצירתי כגדולה ומשמעותית ממני. לעיתים אני חש כצופה או כמאזין הבוחן את יצירתו שלו דרך קליפה חיצונית; אז, אני יודע שתהליך הכתיבה הינו הנכון ביותר והרוחני ביותר. במערכה אחרונה באופרה "הילד חולם", מערכת הילדים המתים, נתקלתי לראשונה בחיי ב"התפוררות לעפר" המתבקשת של המבנה האמנותי של היצירה, כמו הילדים המתפוררים לעפר. מעולם לא הרגשתי איחוד צורה וחומר בתהליך הכתיבה כמו במערכה זו, וככל שהמוסיקה נסקה תחת ידיי, אני שקעתי: זוהי מערכה שבה קיים עצב קיומי עמוק המקנה למחזה תחושה של אנושיות וחמלה, כאשר התקווה הנושבת ממילותיה וצליליה היא בעצם האנושיות שבה. אנא סלחו לי אם אגלה, שבשעת כתיבתה, בפעם הראשונה בחיי, התייפחתי במשך ימים ולילות ארוכים, בעוד העט בידי, בכי של ילד חולם.


גיל שוחט

 

 

 

 

 

 

עבור לתוכן העמוד