זכרונות וסיפורים מהפרברים

ארתור לורנץ, המחבר: בשנת 1955 נפגשנו שלושתנו [ברנשטיין, רובינס ואני] בבניין שמאז כבר נהרס. הנושא שדיברנו עליו היה עבריינות נוער. אצל שקספיר בעצם לא ברור מה מהות הקונפליקט בין המשפחות. אנו התחלנו בקונפליקט שמקורו בהבדלי דת [מריה היתה אמורה להיות ממשפחה יהודית וטוני ממשפחה קתולית] אבל ויתרנו על הרעיון. במקום זה בעיות הגזע בלוס אנג'לס, שנחשפנו אליהן כשעבדנו בהוליווד, שכנעו אותנו להעביר את העלילה מדרום מזרח מנהטן לצפון מערב העיר והקונפליקט הפך להיות בין הפורטו ריקנים לצעירים שנולדו באמריקה.

לאונרד ברנשטיין, המלחין: מחבר מילים צעיר בשם סטיבן זונדהיים בא אלינו היום ושר לנו כמה מהשירים. איזה כשרון! אני חושב שהוא ממש אידיאלי לפרוייקט הזה.

סטיבן זונדהיים, מחבר המילים לשירים: יש מילים רבות שכתבתי שאני די מתחרט עליהן. במיוחד כמה מהשירים שכתבתי לסיפור הפרברים. בשיר איזה יופי אין כל הגיון שנערה מפורטו ריקו תשיר מילים שכאילו באו מנואל קווארד.

קרול לורנס, מריה המקורית: זו היתה התקפה על החברה. זו התקפה על חבורות רחוב ועל גזענות ועל חוסר סובלנות ועל מריבות ללא כל סיבה. וג'רום רובינס אמר שההתנשאות הזאת היא בלתי נסבלת ושאסור לקבל אותה. והמחזה היא הדרך היחידה שבה אנו יכולים לומר זאת בעוצמה, ביופי, ברגש ואנו מקווים גם בהצלחה.

הרולד פרינס, מפיק ההפקה בברודוויי: לורנץ יצר שפת ילדים שלא היתה אמיתית. זו היתה שפה הכרחית להפקה, זו היתה שפת חבורות הרחוב אבל זו לא היתה שפת רחוב אמיתית כי הילדים האלו על הבמה לא דיברו אלא רקדו ושרו, שיחקו ושרו.

ארתור לורנץ: הדיאלוגים זה התרגום שלי של שפת הרחוב של בני נוער מתבגרים לעולם התיאטרון. זה כאילו נשמע אמיתי, אבל זה לא. יש תחושה כאילו המוסיקה בוקעת מתיבת תקליטים, שחלקה פורטו ריקנית אותנטית אבל הביטוי המוסיקלי הוא ברנשטיין צרוף. וגם אם התנועה מזכירה את מלחמת הכנופיות ברחובות ניו יורק,הרי כל תנועה שם היא כל כולה רובינס.

לאונרד ברנשטיין: איני זוכר כמה אנשים התחננו בפני לא לבזבז זמן על דבר שאין סיכוי שיצליח, על הצגה המלאה בשנאה ובגועל.

קרול לורנס: עשיתי 13 אודיציות. זה היה שיא. רובינס היה פרפקציוניסט שלא היה מסוגל להחליט. הוא ערך אודיציות לסיפור הפרברים במשך שנתיים וחצי. הוא ממש רצה שמריה תראה בת 14. הוא ערך אודיציות בלונדון, פלורידה, ניו יורק ולוס אנג'לס וגם לקבוצה של שחקנים ורקדנים באולם התעמלות מהביל בפורטו ריקו שרק לאחר שעה שם הוא הבין שהם כל ללא יודעים אנגלית. אז הוא המשיך לחפש בניו יורק ואני המשכתי לבוא לאודיציה אחר אודיציה. לאחר שקיבלתי את התפקיד ראיינתי פורטו ריקנים, הקלטתי אותם מדברים במבטא שלהם ואז התאמנתי על הטקסט שלי. רציתי שזה יישמע פורטו ריקני אותנטי ולא ספרדי.

צ'יטה ריברה, אניטה המקורית: למדנו המון על עצמנו בזמן החזרות. עבדנו על השיר בחור כזה, זה היה סתם שיר עד שגארי פרידמן [עוזר הבמאי] הזכיר לי שיש לי שני אחים משלי. וכשהוא שתל את זה בראשי זה הפך להיות חזק ומשמעותי עבורי ופתאום לא היה מדובר בסתם עוד שיר. כל תקופת החזרות היתה מאוד קשה כי רובינס התעקש  שהשחקנים והרקדנים ששיחקו את הטילים ואת הכרישים לא ידברו אחד עם השני ולכן נשארנו שתי קבוצות נפרדות לחלוטין כל הזמן.

הרולד פרינס: השחקנית ששיחקה את אניבודיז, לי בקר, הילדה שהטילים לא מוכנים לבל לכנופיה, לא היתה מקובלת על שאר השחקנים וכשיצאו להפסקת צהריים היא תמיד נשארה לבד. היא החזיקה מעמד אבל זה היה קשה מאוד ואני הערצתי אותה על ההתמדה ועל הדבקות במטרה
.
קרול לורנס: עשינו הרצה של המחזה בבגדי חזרות האקדח היה עיפרון המיטה שלי היתה כסא הפסנתר. היינו צריכים לדמיין הכל, אבל זה היה מחשמל וכולם אמרו שזו היתה ההופעה המרגשת ביותר של המחזמר.

ג'ורג' צ'קיריס, ריף בהפקה בלונדון וברנרדו בסרט: היו שמועות שעושים סרט של סיפור הפרברים, אך אף אחד מאתנו לא חשב על זה ברצינות כי הזכירו שמות כמו אליזבת טיילור ואלביס פרסלי. והנה יום אחד חמישה מאתנו קבלנו מכתבים לבוא לאודיציות לסרט בלונדון. צ'יטה ריברה היתה מדהימה בניו יורק ובלונדון ובסוף היא לא הופיעה בסרט. שמעתי שרוברט רדפורד עשה אודיציה לסרט, הם עשו הרבה מאוד אודיציות ומבחני בד.

קרול לורנס: כמובן שרציתי לעשות את הסרט. אבל הם רצו כוכבת בינלאומית ונטלי ווד היתה אז כוכבת גדולה ועבדה עם רוברט וייז הבמאי של הסרט פעמים רבות והוא אהב אותה מאוד. כאשר שאלו את ג'רי רובינס מה הוא חשב על נטלי ווד כמריה הוא ענה שבעצם היא מעולם לא היתה מריה.

ג'ורג' צ'קיריס: אני חושב שנטלי ווד היתה מדהימה וזה ממש לא שינה לי שהיא לא שרה את השירים. אני יודע שהיא היתה מאוכזבת אבל הקול של מרני ניקסון היה בחירה נפלאה עבורה.

צ'יטה ריברה: אי אפשר להשוות את הסרט עם העבודה שעשינו על ההצגה. להיות שם כאשר הגאונים האלו יצרו את זה, זו היתה זכות גדולה, זה משהו שלעולם לא נשכח.

עבור לתוכן העמוד