עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

קפד ראשו (סלומה)


היה היתה פעם נסיכה צעירה ויפה שחיה בארמון שבו היה הכל. נוף מדברי מרהיב, משתים עד אור הבוקר, אם דואגת, אוכל בשפע וחיילי ומשרתים שימלאו אחר כל מחסורה. ובכל זאת הנסיכה היתה משועממת. היא יכלה לקבל כל מה שרצתה ורק דבר אחד הטריד אותה – אביה החורג. כן באגדה הזאת לא מדובר באם חורגת אלא דווקא באב חורג עם שאיפות לסיפוק מיני ברור ביותר. אבל הנסיכה הצעירה ידעה לעמוד על שלה ולא לעודד את אביה החורג. ובכל זאת כמו בכל אגדה גם כאן הנסיכה רצתה את הנסיך שלה, אבל אף נסיך לא הגיע לארמון. חוץ מגבר אחד מסתורי ומיוחד שהובל לבית הסוהר בארמון – בור אפל בחצר ומשם המשיך לקרוא בקולו יום אחר יום ולגנות את אמה. מיהו האיש המסתורי הזה? ולמה קולו המפחיד מושך כל כך?

האם האגדה נשמעת מוכרת? יש בה כמובן אלמנטים רבים של אגדות שאנו מכירים – אבל האגדה הזאת היא שונה במעט, ואולי לא כך כל במעט. דמותה של שלומית, שאנו מכירים מסיפורי הברית החדשה, הגיעה לבמת התיאטרון דרך מחזהו הדקדנטי של אוסקר ויילד. ויילד, שידוע בין השאר בשל קומדיות הנימוסין שכתב בהן ביקר חריפות את החברה הבריטית, כמו למשל חשיבותה של רצינות בה הוא מדבר על השיממון הרב של הנשים הצעירות המצופות למלא תפקיד כפול בחברה  – למצוא בעל וללדת לו ילדים. אך בסיפור שלומית מצא ויילד כר נרחב לדמיון המיני הפרוע שלו. ולכן אין זה פלא בכלל כי הוא לא הפך את סלומה לנערת פנימיה בבריטניה הויקטוריאנית אלא השאיר אותה משוללת כל רסן במדבריות יהודה ושם נתן דרור לדמיון הפרוע שלו וליציריה של שלומית.

ואין זה פלא גם כי ריכרד שטראוס בחר במחזה של ויילד לאופרה השלישית שלו והפך את שלומית לסלומה כשהוא מעצים פי כמה את תשוקותיה, את החרות המינית שלה ומעל לכל את האובססיה שלה מקולו של הגבר הנשמע בוקע מהבור בחצר הארמון. רוזינה בספר מסוויליה מוקסמת מקולו של הגבר השר לה סרנדה מחת לחלונה מבלי שתראה אות ובכלל – היא מתאהבת בקול ועושה כל שביכולתה כדי לראות את בעל הקול. סלומה עושה בדיוק את אותו הדבר. היא משכנעת את החיילים ומפקדם לאפשר לה לחזות ביוחנן ותשוקותיה בוערות עוד יותר כאשר היא מביטה בגבר הצעיר, העומד כמעט עירום לפניה (כשרק חלציו מכוסים) ויודעת כי הנה עכשיו היא מצאה את המטרה האמיתית בחייה, הנה היא מבינה מה הן תשוקות מיניות, הנה היא מבינה כי היא לא רק נסיכה צעירה מפונקת ומשועממת אלא אישה במלוא מובן המלה. אבל יוחנן אינו שועה לבקשתה – דרישתה לנשק אותו. הוא מתעלם ממנה ובכך גוזר את עונשו.

שטראוס מוסיף שתי סצנות מדהימות למחזהו של שטראוס ובכך יוצר את אחת האופרות החושניות, המטריפות והמהפנטות ביותר שנכתבו במאה ה-20. ראשית הוא מוסיף את ריקוד שבעת הצעיפים המפורסם בו סלומה רוקדת בפני אביה – ריקוד ארוטי חסר מעצורים בסיומו היא דורשת מהורדוס לקבל בתמורה, כי הוא הרי הבטיח למלא את כל מבוקשה, את ראשו של יוחנן על טס של כסף. וכשהורדוס הנבעת חייב להיענות, סלומה מסיימת את האופרה (ואת חייה) בריקוד חושני אקסטטי עם ראשו הכרות של יוחנן באחת מסצנות הסיום החזקות והמדהימות שאי פעם נכתבו לבמת האופרה – אריה לזמרת סופרן וראש כרות.

סלומה – 110 דקות של שכרון חושים מבית היוצר של אוסקר ויילד וריכרד שטראוס – ללא כל ספק מדובר באחת מיצירות המופת שנוצרו לבמה הלירית מעולם!
עבור לתוכן העמוד