עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מוות ואלימות הם חלק חיוני מהסדר שבטבע (השועלה הערמומית הקטנה)

השועלה הערמומית הקטנה היא האופרה המושלמת ביותר שנכתבה על ידי מלחין האופרה המשמעותי ביותר של המאה ה-20. זו אולי נשמעת הצהרה מוגזמת, אבל אני מאמין ללא היסוס כי היא נכונה. האופרה עוסקת בשני נושאים חיוניים ועמוקים – היחס בין האדם לטבע ומעגל החיים בטבע מלידה ועד למוות – ועושה זאת באנושיות, הומור ובקיצור – שלוש מעלות חיוניות!

היחסים בין האדם לטבע הם יחסי טרף בעיקרם, כיוון שהטרף עצמו הוא חלק מחוק הטבע וינאצ'ק אינו נוטה לכל רגשנות כשהוא מבטא זאת. השועלה הורגת ונהרגת, וינאצ'ק מבכה את מותו של דבר יפה אחד בו בזמן בו הוא חוגג את לידתו של דבר יפה אחר. למוות יש מקום מרכזי ביחסו של האדם לטבע ולידה ומוות הם שני הדברים שאי אפשר להימנע מהם במהלך חייו של אדם על פני הארץ. בטבע, האינסטינקט החייתי להתרבות מבטיח יחס שמח ופשוט לסקס. אצל בני האדם, בעיקר אלו ממוצא יהודי-נוצרי עם הפחד מלא האשמה שלהם ממין, אין שום דבר פשוט בנוגע לסקס. ינאצ'ק עצמו היה אדם כלוא בתוך נישואין בלתי מאושרים, והוא הרעיף את הידע האינטימי שהיה לו לגבי יחסים רגשיים לקויים על דמויות הגברים האומללים באופרה זו: הכומר הרדוף על ידי יחסיו החצי פדופילים עם עלמה צעירה, המורה האימפוטנט עם ערגתו לצוענייה הבלתי ניתנת להשגה, טרינקה והיערן, המאוהב יותר ברובה שלו מאשר באשתו. זה מאוד אופייני ליצירה משוללת הרגשנות הזו שהגבר היחיד שבאמת מתפקד בה הוא הצייד, שהוא מעין חצי בעל חיים, ולכן הוא היחיד המסוגל להרוג את השועלה. היערן עצמו ניצל בזכות העובדה שלפחות "הרובה שלו" עדיין מסוגל לירות. מוות ואלימות הם חלק חיוני מהסדר שבטבע.

החיות המבויתות, הכלב המתוסכל והתרנגולות המנוצלות, מוצגים כבעלי רגשות מעוותים בעוד שהשועלה בניגוד להם מציגה אישיות תוססת, משוללת מוסר ומשוחררת. בזאת היא מצטרפת לרשימה מכובדת של דמויות אופראיות מיתולוגיות וחזקות ביותר המביעות את אותו סוג מסוכן של תשוקות העומדות מעל לחברה ומעל למוסר ושכולן משחררות שרשרת של הרס לתוך החברה הנורמאלית מסביבן שנקמתה בכל מקרה היא למעוך את עצם הקיום שלהן. אלו הם כמובן דון ג'ובני, כרמן ולולו. שתי האופרות הראשונות הן יצירות מופת, אך דווקא ההשוואה עם לולו יכולה ללמד אותנו הרבה. גם השועלה הערמומית הקטנה וגם לולו נכתבו פחות אותו יותר באותה תקופה ובמרחק של לא יותר מ-150 קילומטר זו מזו, ובשתיהן ניתן למצוא חומרים סאטיריים מסויימים שיש להם קשר רק לשנות ה-20 של המאה ה-20, אזכורים לקולנוע, ג'אז, נשים הנלחמות למען הזכות להצביע, עישון וכו'. אבל מבחינה דרמטורגית לולו הוא מחזה מבולגן, יצירה ארוכה מאוד עם התוצאה הטרגית שברג עצמו לא היה מסוגל לסיים את כתיבת האופרה או אולי בהבינו שהיצירה היתה מאוד בלתי שלמה, לא היה מסוגל להביא עצמו לסיים את הלחנתה. במקרה של ווצק ברג בחר בחוכמה במחזה מתומצת ביותר שהיה כבר מודרני לחלוטין בדרמטורגיה שלו – ובך הקדים את ברכט בערך במאה שנים. בעמדו למול האופי הפיקרסקי המבולבל של הטקסט של ודקינד, ברג התגלה כיוצר שאינו מסוגל לעזור, ולא לנקוט בצעדים ההכרחיים שיהפכו את החומר הזה לטקסט ראוי לאופרה. ינאצ'ק לעומת זאת היה אמן גדול ואומן בלקחת חומר שנראה בלתי הגיוני ולהפכו לצורה דרמטית ראויה במסגרת אופראית. גם השועלה הערמומית הקטנה וגם האופרה מבית המוות מראות את היכולת המדהימה הזאת שינאצ'ק ככל הנראה למד בעצמו: אין כל מודלים בספרות האופרה שמרמזים על הדרמטורגיה של שתי יצירות מופת מקוריות אלו.

ניתן לכנות את שיטות הכתיבה של ינאצ'ק ביצירות אלו מודרניות כיוון שהן בעיקרן קולנועיות – יצירות הזורמות לא לפי עלילה נרטיבית ברורה אלא יצירות הבונות נרטיב מקולאז' של ניגודים של תמונות ורעיונות עם "קאטים" קולנועיים ביניהן במהירות רבה. סגנון חסר מנוחה ומקוטע זה הוא מעין מראה אינסטינקטיבית למנטאליות של המאה ה-20, בעוד שבניגוד לו חלק מהאופרות הנפלאות של שטראוס ופוצ'יני הן עדיין במבנה שלהן ובחשיבתן יצירות של המאה ה-19. האופרות הנועזות של ינאצ'ק - אוסוד, טיוליו של מר ברוצ'ק, השועלה הערמומית הקטנה ומבית המוות, נותרו מודרניות עד לימינו אנו. אבל אין כל הוכחה שלינאצ'ק עצמו היה קשר כלשהו לעולם הקולנוע, הסגנון הקולנועי שלו הוא פשוט הוכחה לתחושות החדות והטבעיות שלו לרוח הזמן.

הקולאז' הקטוע של סגנונו של ינאצ'ק מציג גם את שליטתו המוחלטת בכל טכניקה אופראית אפשרית ואת הדרך בה הוא מסוגל לספר סיפור כשהוא משתמש בכל הטכניקות האלו וביחסים שביניהם. בשועלה הערמומית הקטנה ניתן למצוא מחול, מקהלה, מקהלה ששרה ללא מלים, רצ'יטטיב, שירה ופרשנות מרתקת ונכונה של התזמורת לעלילה ולהרהורים האישיים העמוקים של הדמויות. זו למעשה יצירת אמנות כוללת המשיגה את כל מה שוגנר התכוון אליו במושג זה בערך בעשירית הזמן. במערכה הראשונה למשל, כאשר השועלה הצעירה נתפסת ומובאת לחצר היערן, יש לה חזון של עצמה כדמות המינית הפעילה אליה היא אמורה להתפתח, ובמהלכה היא נאנחת פעם אחת: "או, או". לאיזולדה לוקח בערך 300 שורות של מוסיקה לומר את אותו הדבר.

הליברית של ינאצ'ק מתוחכמת ומתומצתת גם יחד. כאשר שלושת הגברים השיכורים הולכים לאיבוד בדרכם חזרה מהפונדק, כל אחד מוגדר באמצעות סמל של הליקוי המיני שלו. המורה נכנס ונותן הרצאה קטנה על האופן בו מקל ההליכה שלו מעניק לו רגל שלישית באמצעותה הוא מסגול לקום ולעמוד וכאשר הוא מסיר אותו הוא פשוט נופל. הכומר נכנס עם מקטרת אותה הוא אינו מסול להצית. רק הרובה של היערן "עדיין יורה". הדבר האחרון שהשועלה עושה לפני שהיא נהרגת, וככל הנראה זו הסיבה האמיתית לכך שהוא יורה בה והורג אותה, היא לנשוך את הצייד באף שלו.

השועלה הערמומית הקטנה היא הישג אולטימטיבי שנבע מעטו של אדם בא בימים ומתוסכל מבחינה רגשית. זו יצירה עמוקה שיש בה הומר רב והמסוגלת בסופו של דבר לחבק את המוות בשמחה. זה ללא כל ספק אחד השיעורים הגדולים שאמנות יכולה להעניק לאנושות!

עבור לתוכן העמוד