עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

הנשים של בן עטר (מסע אל תום האלף)

 

בעולם האופרה תפקידה של האישה מוגדר ומקובע בתוך סטריאוטיפים ברורים לחלוטין. יש נשים קדושות ויש נשים קדשות. זמרות הסופרן ברוב המקרים הן הקדושות, הקדושות המעונות, שבמקרים רבים משלמות בחייהן על אהבת האמת התמימה והעזה שלהן. זמרות המצו-סופרן הן ברוב המקרים הקדשות, הנשים המפתות, הנשים הרעות, הנשים הגורמות לזמרות הסופרן לאבד את חייהן. מיכאלה מאבדת את כל מה שמשמעותי בחייה בגלל כרמן. אבולי מביאה את אליזבת לאבדון מוחלט בדון קרלו של ורדי, והדוגמאות רבות מספור.

 

שאלת השאלות היא אינה מדוע הנשים חייבות למות באופרה, אלא מדוע בעולם האופרה כמעט באופן בלתי מודע בכל סיפור האישה היא הדמות החזקה, הדמות המרתקת, הדמות שסביבה ובגללה נע הסיפור, ומדוע לכל אורך 400 השנה מאז ייסודה של האופרה ועד ימינו אנו, העוצמה הנשית היא זו העושה את האופרה למרתקת כל כך.

 

מבט אל שלוש הנשים באופרה מסע אל תום האלף מלמדת כי העוצמה הנשית אינה שמורה אך ורק לאופרות הבל קנטו ולדמויות הטרגיות של פוצ'יני. באופרה חדשה ומקורית זו, יש לנו שלוש נשים חזקות, שלוש נשים מרתקות, שלוש נשים שכל אחת נלחמת כמעט בחירוף נפש למען דעתה ועל אמונתה.

 

האופרה מסע אל תום האלף מביאה לבמה הלירית סיפור מרתק על מאבק חסר פשרות בין יהודי צפון אפריקה לבין יהודי מרכז אירופה. מבחינה זו ומבחינת ההיסטוריה של העם היהודי הסיפור הזה רלבנטי עד ימינו אנו והפער של אלף ושש השנים שחלפו בין הזמן בו מתרחש הסיפור לזמן בו מבוצעת האופרה כאילו אינו קיים.

 

אך סיפורן של שלוש הנשים בסיפור זה רלבנטי עוד יותר אפילו לעולמן של הנשים באופרה כפי שהוא הוצג לאורך 400 שנה של יצירה אופראית מרתקת, שנבטה באיטליה והתפשטה לרחבי העולם כולו. המאבק באופרה חדשה זו רחוק מרחק רב ממשולשי האהבה האופראיים המקובלים. אין כאן מאבק של שתי נשים על לבו של גבר אחד. נהפוך הוא, אנו נמצאים בעולם בו מקובל כי לגבר יהיו שתי נשים, כי גבר אחד יינשא לשתי נשים. המאבק כאן הוא אידיאולוגי יותר מרגשי, אך האידיאולוגיה הופכת להיות חסרת פשרות ורגשית עד מאוד.

 

בעולם הבל קנטו אם גבר (הנרי השמיני למשל) מחליט לקחת אישה אחת במקום אחרת, יש לנו את היסוד המיידי לסיפור קנאה עזה. אך כאן כאשר בן עטר נושא לאישה את האישה השנייה, נוצר קשר מרתק ועז במינו בין האישה הראשונה לבין האישה השנייה. שתי נשים אלו, שמסיבותיו של המחבר נותרו משוללות שם, מבינות האחת ללבה של השנייה ומצליחות באופן מפתיע למדי למצוא מודוס וויוונדי בו הן מסוגלות לחיות זו עם רעותה בשלום ובשלווה רגועים, לפחות על פני השטח אם לא מעבר לכך. הבעיה נוצרת כאן כאשר הנישואים הביגמיים של בן עטר הופכים לוויכוח המרכזי בינו לבין אחיינו אבולעפיה ובעיקר בין בן עטר ומשפחתו הצפון אפריקאית לבין אסתר מינה, אשתו החדשה של אבולעפיה והעדה היהודית הגרמנית.

 

אסתר מינה ללא כל ספק היא הדמות הרעה בסיפור הזה. היא האישה הרעה אבל היא אינה רעה כמו תפקידי המצו-סופרן השונים בעולם האופרה כמו דלילה המפתה את שמשון וגורמת למאסרו, כרמן המסחררת את ג'וזה וגורמת לאובדנו וכיוצא באלו. אסתר מינה מגיעה מעולמה השכלתני ומוצאת עצמה נסחפת במערבולת הרגשית של עולמו של בן עטר ושתי נשותיו. אסתר מינה היא אישה נוקשה, מעין נסיכת קרח פוצ'יניאנית, שלא מוכנה לזוז מהחוקים בהם גדלה, ומנסה לאכוף את חוקיה ואמונתה על כל הסובבים אותה. מי שמוכן לסור למצוותיה ברוך בצל קורתה ומי שלא מוחרם ואין לו מקום בחייה. אסתר מינה לא מוכנה להקשיב לאיש זולת אמונתה הנוקשה. אסתר מינה משתמשת בתירוץ של התקנה שיצאה בגין איסור הנישואין ליותר מאישה אחת, כסיבתה שלה לנתץ את מה שהיא רואה כעבודת אלילים חסרת שחר של קרובי בעלה.

 

אסתר מינה היא אישה מרתקת. היא דמות קשוחה ונוקשה שמתעטפת במסכת האמונה והעיקרון ובשל כך מוכנה לאבד כמעט כל צלם אנוש. היא זו הגורמת לאסון הנורא בסיומה של האופרה, היא זו הגורמת לאישה השנייה לקחת את חייה בידה ולהקריב קורבן עצמי למען שהסדר ישוב לשרור ובעלה יוכל להמשיך ולחיות כפי שתמיד רצה.

 

אסתר מינה אולי לא דרשה במודע קורבן אדם, אבל מדובר באישה חסרת סובלנות, באישה שאינה מוכנה לוותר לאף אחד או אחת, באישה שמכירה רק בדרך חיים אחת והיא תלך בה באש ובמים. אך בעוד טמינו ופמינה מצליחים לעבור בשלום את מבחני האש והמים, נשותיו של בן עטר נכשלות במבחנן במסע שלהן. כיוון שבחברה בה אסתר מינה היא הדמות הקובעת, הדרך היחידה לצאת מן המצר היא להיעלם בתוכו. האישה השנייה מבינה זאת ומקבלת באומץ את אותה החלטה שכרמן, בטרפליי וחברותיהן האופראיות קיבלו לאורך השנים. לא כי הגבר שהיא אוהבת עזב אותה, נהפוך הוא, כי הסביבה בה היא נמצאת לא מוכנה לקבל את סיפור האהבה המופלא הזה, שנרקח על חופיה הצפוניים של אפריקה ונעלם לבלי שוב בביצות האפלות של היער השחור בגרמניה.
עבור לתוכן העמוד