מרומן לאופרה (מסע אל תום האלף)

הרבה פעמים אני מתקשה לשחזר את הניצוץ הראשון שהצית סיפור או רומן, אבל את הניצוץ לכתיבת מסע אל תום האלף אני יכול לזהות, דווקא משום שניצת בביוגרפיה שלי עוד בגיל מוקדם למדי. סבי מצד אמי, אברהם רוזיליו, סוחר עשיר מהעיר מוגדור אשר במרוקו, עשה מעשה ציוני יוצא דופן עוד בתחילת שנות השלושים של המאה העשרים. בלי פרעות, בלי אנטישמיות פעילה, בלי אידיאולוגיה ציונית שהיתה זניחה למדי בקהילה מסורתית שניהלה במשך מאות שנים חיים של שלווה יחסית במרוקו. סבי החליט לעזוב לאחר מות אשתו ובגיל מבוגר את עיר מולדתו, להיפרד מתשעת ילדיו, כלותיו ונכדיו הרבים, להניח בידיהם את עסקיו, ומתוך אמונה עמוקה בציונות שהיתה אז מהוססת בצעדיה הראשונים, עשה עלייה פרטית ואישית לירושלים ועמו שתי בנותיו הצעירות, אמי ודודתי. ארבע שנים לאחר עלייתו לארץ, ב- 1936, הוא נפטר. אני, שנולדתי באותה שנה, קרוי על שמו. אמי ודודתי שנישאו בינתיים לשני ירושלמים ותיקי דורות בארץ, נשארו מנותקות קרוב לעשרים שנה ממשפחתן במרוקו, הן בגלל המלחמה העולמית והן בגלל מלחמת השחרור. רק לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1950 התאפשרה הפגישה המיוחלת.

 

וכך, כנער צעיר, הוזמנתי עם אימי, אחותי ודודתי לביקור קיץ של חודשיים במרוקו הקולוניאלית. מירושלים המחולקת והמצולקת לאחר מלחמת השחרור, ירושלים האפורה של ימי הצנע הקשים, נקלעתי, תלמיד הגימנסיה העברית וחבר בתנועת נוער חלוצית, למשך קיץ אחד לעיר ספנים ודייגים ערבית שעל חוף האוקיינוס האטלנטי כאורח משפחת אמי הענפה ועתירת נכסים, שם זכינו באירוח נרגש ועשיר. 

 

ביתו הגדול של סבי, הסוחר העשיר, אשר עזב הכול כדי לעלות ארצה, עמד על תילו, גר בו אחד הדודים, שגם המשיך לנהל את עסקי המסחר של אביו עם שותפיו הערבים. באותו בית התארחתי בקיץ ההוא, טיילתי לבדי בשווקים ההומים של העיר המרוקאית, ושיחקתי עם בני הדודים (בצרפתית עילגת) על שפת האוקיינוס יחד עם ילדי הערבים והצרפתים. בתום הקיץ שבנו באוניה לישראל, והקיץ המרוקאי הקצר הזה שנטמע ונשכח עד מהרה בהוויה הישראלית הסוערת, השאיר כנראה איזה משקע עמוק בלב. לאחר ארבעים וחמש שנה הוא התחבר אל געגועים ישנים מימי התיכון והאוניברסיטה ליופייה של שירת ימי הביניים, ובכוח משותף הם הציתו את הדחף לדמיין סוחר עשיר בשם בן עטר, שיוצא לפני אלף שנה מן העיר טאנג'יר (מוגדור לא היתה קיימת באותה תקופה) עם שתי נשותיו ורב מסייע, להתמודד מול קהילה אשכנזית על הלגיטימיות של הביגמיה –  מסע אל תום האלף.

 

שמו המיועד של הרומן, שהחל להיכתב באמצע שנות התשעים, היה שירת ימי הביניים. הרומן נכתב בשפה גבוהה, תיאורית וחושנית והדיאלוגים בו מעטים מאד, שכן, למרות התחקיר ההיסטורי שערכתי בעזרתם של היסטוריונים מסבירי פנים, לא יכולתי כסופר לקבל אחריות לאמינות שפת דיבורם של גיבורים שחיו ופעלו לפני אלף שנה, ושפות האם שלהם כה שונות ונבדלות זו מזו. ערבית ישנה, עברית מוגבלת מאד באוצר מילותיה, צרפתית וגרמנית בדיאלקטים עתיקים. לכן צריך הייתי לתת למספר הנעלם של הרומן את הסמכות להביע בעקיפין ובלשונו שלו את מחשבותיהם ורעיונותיהם של הדמויות השונות, אם בפרפראזה של דברי הגיבורים ואם בתמצות שלהם.

 

ובכל זאת, על אף הפרוזאיות של הסגנון, הרגשתי צורך לתת הד לשירת ימי הביניים האהובה עלי כל כך. ניסיתי לשלב בספר שלושה שירים מקוריים שייכתבו במשקל היתדות המפורסם של שירת ספרד. אז הבנתי לא רק כמה קשה לכתוב שירים במשקל היתדות היהודי-ערבי, אלא כמה קשה לכתוב שירים בכלל, והערכתי למשוררים גברה בעקבות הניסיון הזה. לכתוב שיר, לעניות דעתי, זה כמו לנווט מכונית כאשר אין לך שליטה מלאה עליה, כי ההגה מחובר באופן רופף לגלגלים, או לפעמים לא מחובר אליהם כלל. אין פלא שהמשוררים הם בדרך כלל יותר מיוסרים מן הפרוזאיקונים. בסופו של דבר עלה בידי, בעזרת העורך שלי מנחם פרי, להעמיד שיר הגון אחד בלבד, אבל השירה שלא מצאה את ביטוייה הגלוי, נשארה כבושה בתוך הספר.

כשהרומן התפרסם הוא עורר התעניינות אצל עושי סרטים למיניהם, ומיד נקנו הזכויות להסרטתו, אבל הפיכתו לאופרה נראתה בלתי סבירה. מעטים הם הרומנים שעובדו לליברית של אופרה. מחזות תיאטרון מועמדים להפוך לאופרות, סיפורים קצרים לפעמים, אבל רומנים בעלי גוון אפי מובהק, כיצד יהפכו לאופרה? והרי רק בגלל כובד וסלסולי השירה מוגבלת מאד היכולת לתרגם עלילה של רומן שלם ומורכב לאופרה, מה עוד שלא מדובר כאן באופרה וגנרית של חמש שעות אלא באופרה מקומית שתוצג לפני ישראלים קצרי רוח, שמעיפים לעתים קרובות מבט אל השעון. 

 

ואף על פי כן, בגלל פוטנציאל השירה שהיה מוטמע במסע אל תום האלף הרגשתי שאפשר יהיה להיענות לבקשת הנהלת האופרה הישראלית, ולנסות לעבד את הרומן כליברית לאופרה, על מנת לתת לו ביטוי מוסיקלי. בשנים האחרונות נעשיתי גם אני חובב נאמן של האופרה. עם הגיל המתקדם הנפש מבקשת השקיה רגשית אינטנסיבית יותר. לכן אמרתי לעצמי, למה לא? זאת הזדמנות ל"שירת ימי הביניים" שלי להפוך לשירה של ממש, אף שמעולם לא העברתי יצירה שלי למדיום אחר וכמובן לא כתבתי מעולם ליברית. ביקשתי מהנהלת האופרה לשלוח לי ליבריות רבות ככל האפשר של אופרות מפורסמות, ומיד התחלתי לספור את השורות על מנת לדעת כמה צריך יהיה לכתוב.    

                           

תהליך העבודה על הליברית, להפתעתי, היה קל, נעים ומהיר ממה שחשבתי תחילה. ברגע שאתה יודע שיש לך מסגרת מוגבלת של זמן וכמות, השאלה היא רק מהי הבחירה הנכונה בתוך החומרים הקיימים של הרומן. צריך לוותר בלב שלם על דברים שנראו לך חשובים ויקרים ברומן אבל הם מיותרים באופרה, ולהתרכז בעיקר בדרמה בין הדמויות. מתוך עיון בליבריות מפורסמות ראיתי שאינני צריך לכתוב בחרוזים או במשקל, אלא להעמיד את המשפטים הפרוזאיים של הספר ביחידות קטנות ותמציתיות כדי להקל על המלחין לגבש את שירת הזמרים. בכל זאת צריך היה להמציא פה ושם דיאלוגים חדשים שלא היו ברומן. במיוחד לשתי הנשים של בן עטר, שברומן מחשבותיהן ורגשותיהן הובעו בתיווך המספר והן עצמן שתקו בדרך כלל ובליברית הן צריכות לשיר את עצמן ובפה מלא. אז נוצרו בליברית גם טקסטים חדשים לגמרי. היה מוזר לראות איך דמויות שכבר הושלמו לפני שבע שנים, ונטבעו סופית בין דפי הרומן, פתחו בליברית את הפה ושרו דברים חדשים.

 

נפעמתי במיוחד מבקשת הסליחה שהאישה השנייה "כפתה" עלי לשים בפיה כלפי האישה הראשונה, בסצינת חתונתה הפותחת את האופרה. דיאלוג בקשת הסליחה הזה שמבקשת האישה הצעירה מהאישה המבוגרת לא עלה בדעתי בעת כתיבת הרומן, אבל רק בהעמדתו בליברית יכולתי לבנות יסוד באופרה להמשך אמין של היחסים בין שתי הנשים של בן עטר.

 

דבר אחד נוסף גרם לי שמחה. שילבתי בליברית כמה קטעי שיר משל משוררי תור הזהב בספרד, יהודה הלוי ואבן גבירול, שמואל הנגיד ואחרים, ואני מקווה מאד שרבים מבאי האופרה אכן יצליחו לזהות את גרסת ילדותם. בכך החזרתי בצורה צנועה חוב שהיה לי לשירה העברית המפוארת של תור הזהב בספרד, ובכך גם החזרתי את הרומן מסע אל תום האלף אל שמו המקורי  -  שירת ימי הביניים.      

עבור לתוכן העמוד