עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

האופרות של ריכרד שטראוס (סלומה)

ריכרד שטראוס הלחין 15 אופרות מגונטרם (1894) ועד לקפריצ'יו (1942). חלקן מבוצעות לעתים רחוקות ביותר (הלנה המצרית, דפנה, אינטרמצו, האשה השתקנית) בעוד שאחרות כמו סלומה, אלקטרה, אביר הוורד, רוזנקווליר, ארבלה ואריאדנה בנקסוס מבוצעות הרבה יותר. רוב האופרות של שטראוס הן יצירות פילוסופיות במהותן, העוסקות בשאלות שלא תמיד יש להן פיתרון.

לאחר שתי אופרות הבחרות שלו, סלומה ואלקטרה, שתי יצירות קצרות אינטנסיביות ביותר וסוערות למדי, שבמרכזן גיבורות היפר-אקסטטיות המשלמות על תשוקותיהן במותן, עושה שטראוס תפנית חדה ביותר באביר הוורד, אולי האופרה האהובה ביותר של המלחין, שיר הלל לאהבה, שיר הלל לחיי החברה הגבוהה של וינה, עולם בו לנשים נשואות יש מאהבים צעירים  עמן הן מבלות, עת בעליהן שוהים מחוץ לבית. אביר הוורד היא אופרה המלאה בנעימות מרגיעות ומלטפות, מחווה של שטראוס לוולס הווינאי החלומי של המלחין שהוא נושא את שמו ושהיה מלך הוולס, הלוא הוא יוהן שטראוס. הסיפור על העלם הצעיר אוקטוויאן, תפקיד מכנסיים כמו כרובינו בנישואי פיגרו (מוצרט), הנקרע בין הנאמנות, הכבוד והאהבה שהוא רוחש למרשלין המבוגרת (בת כ-28) אשר הוא המאהב שלה לבין אהבתו הכנה והטהורה לסופי הצעירה, הוא סיפור מרגש המסתיים בטריו מופלא לשלוש זמרות, בו מכריזה המרשלין כי על הנשים המבוגרות לוותר לצעירות, משחררת את אוקטוויאן מכל התחייבויותיו כלפיה ומאפשרת לו לקרוא דרור לאהבתו החדשה בעוד היא עצמה הרי תמצא לה מאהב חדש, ובמהרה.

אביר הוורד היא אופרת מעבר, אופרה המסמלת את התבגרותו של שטראוס ואת מודעותו לחשיבות ולמהות האהבה והיצירה בחיים. האופרה הבאה של שטראוס, אריאדנה בנקסוס, היא אולי המעניינת ביותר, וללא כל ספק, האישית ביותר בתהליך התפתחותו של שטראוס כמלחין וכיוצר. זוהי אופרה קצרה יחסית, שבמרכזה דיון פילוסופי עתיק יומין שלעולם לא יימצא לו פיתרון והוא: מה ההבדל בין אמנות רצינית לבידור קל להמונים, או ליתר דיוק האם יש הבדל בין בידור לאמנות והאם אמנות יכולה בכלל להיות גם בידור. ושטראוס מעלה נושא זה בצורה מוחשית ביותר באמצעות דיון בשאלה מרתקת לא פחות: האם אשה צריכה להישאר נאמנה לגבר אחד כל ימי חייה, או האם עליה להחליף מאהבים בשיטת הסרט הנע ולחיות רק את הרגע? והמכנה המשותף לשאלות אלה הוא האם הסיפוק המיידי של הרגע יכול להתחרות בסיפוק רגשי מתמשך ועמוק יותר והאם הוא בא במקומו של השני.

בפרולוג הקצר, המקדים אופרה זו והכתוב בסגנון הזינגשפיל, אנו פוגשים את אחת הדמויות המרתקות ביותר שיצר שטראוס, דמותו של מלחין צעיר העושה את צעדיו הראשונים בעולם המוסיקה ובחברה הגבוהה של וינה. המלחין הזה זוכה לכבוד עצום ורב. את האופרה הראשונה שלו עתידים להעלות באחת מארמונות הפאר של וינה, במסגרת נשף שאירגן בעל הבית לכל המי-ומי בחברה הגבוהה. אבל ברגע מסוים מתחוור למלחין כי הוא יאלץ להעלות את האופרה שלו בו-זמנית עם קומדיה דל'ארטה קלילה, שתוכננה להיות מוצגת לאחר האופרה. המלחין מזדעזע מעצם הרעיון שאמנותו הנעלה, המוסיקה הנפלאה שכתב, תישמע מעתה ביחד עם האמנות הנחותה של הקומדיה. זהו חילול הקודש והוא מוכן לעזוב ומיד, אבל מורהו הוותיק מרגיע אותו והמלחין הצעיר והזועם משתכנע בסופו של דבר, כאשר הוא מגלה שיש משהו העומד מעל לאמנות הקדושה בה הוא עוסק ונמצא מעבר לעקרונותיו הנעלים וזהו הרגש, האהבה. כאשר צרבינטה, השחקנית הראשית בלהקת הקומדיה, שולחת לעברו מבטים שאינם משתמעים לשתי פנים, הוא נופל ברשתה ומוכן לכל. ולמרות שהמלחין מסיים את הפרולוג באריה נפלאה על אמנות המוסיקה הקדושה הוא הרי כבר גילה אמנות קדושה עוד יותר. אין כל ספק כי המלחין המופיע בפרולוג, אך נעלם באופרה עצמה, הוא שטראוס עצמו, מלחין צעיר שעדיין מבולבל מעט לגבי דרכו המוסיקלית ושפתו האמנותית. אבל את המלחין מבצעת זמרת מצו-סופרן (בדיוק כמו את תפקיד אוקטוויאן)  והסיבה לכך היא כפי הנראה ששטראוס, כמו מוצרט לפניו, גילה שאת חן הנעורים הקסום ניתן להביע על הבמה על הצד הטוב ביותר על-ידי זמרות מצו-סופרן.

אבל בעוד המלחין מתאהב בן רגע הרי הרוזנת באופרה האחרונה של שטראוס קפריצי'ו מתלבטת עד לרדת המסך בין שני מחזרים נלהבים ועקשנים, האחד משורר והשני מלחין. מה חשוב יותר, המלים או המוסיקה? עוד שאלה נצחית ששטראוס אינו מוכן לתת לה פיתרון נחרץ, אלא רק לדון בה מחדש. הרוזנת לא מחליטה למרות שהמוטיב האחרון הנשמע עם רדת המסך הוא זה של המלחין. אבל שטראוס, כהרגלו בקודש, נותן לקהל להחליט כיצד לפתור את הדילמות המוצגות על הבמה.
שטראוס אינו מעלה באופרות שלו סיפורי תשוקה סוערים בסגנון האופרות של ורדי או אפילו פוצ'יני. האהבה אצלו היא הרבה יותר שלווה (למרות שלאוקטוויאן ולמרשלין יש דואט מיטה מהפנט בחושניותו) והדמויות שלו עוסקות יותר במהות האהבה ובבן או בבת הזוג מאשר באהבה עצמה. באופרה ארבלה למשל יש דיון מעמיק ביותר במהות ובהווית האהבה והזוגיות, דיון שהופך למרכז של מערכת היחסים בין הגיבורה למשפחתה מחד, ובין הגיבורה לגבר בו היא מתאהבת מאידך.

אבל במובנים רבים ביותר האופרה המעניינת ביותר של שטראוס היא האשה ללא צל. זוהי האופרה המוצרטית ביותר שלו, אופרה שיש בה דמיון רב מבחינה פילוסופית מעמיקה לרבדים העמוקים של חליל הקסם, אבל אופרה שהרובד הסמלי שבה הוא עמוק ביותר והדיון בו מעמיק עוד יותר מחד ופשוט ביותר בקסמו מאידך. האשה ללא צל, אשה עקרה, היא קיסרית המתייסרת בשל העובדה שהיא חשוכת ילדים. עליה למצוא את הצל בכדי שתוכל להיות כאחד האדם והיא מוצאת זאת כמובן אצל פשוטי העם. מסע החיפוש אחר הצל, אחר הנשיות, אחר האנושיות הוא המסע המרתק בסיפור ששטראוס יצר על במת האופרה. ואולי בגלל שהאופרה מורכבת ומסובכת ברבדים שונים ובדקויות מרובות, היא אינה מבוצעת תדירות. היא אחת מיצירות המופת האופראיות בכלל ושל שטראוס בפרט, אופרה שבמובנים רבים היא שיא יצירתו של שטראוס, יצירה המכילה בתוכה את דעותיו הרבות לא כל כך על האמנות, אבל לבטח על אהבה וזוגיות.

 

עבור לתוכן העמוד