עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

שפתה האופראית-מוסיקלית של אאידה

 

עם חיבור אאידה בשנת 1871 השלים ורדי עשור שנים שבהן התרכזה עיקר פעילותו מחוץ לאיטליה. הוא נענה לשלוש הזמנות מכובדות שהגיעו אליו מבתי אופרה יוקרתיים מחוץ לאיטליה - כוחו של גורל שהוזמנה על ידי בית האופרה של סט. פטרבורג (1862), דון קרלוס, אופרה צרפתית מונומנטאלית עבור בית האופרה של פריס (1867) ואאידה (1871) להזמנת בית האופרה של קהיר, אשר נחנך שנתיים קודם לכן בהצגת ריגולטו. זמן קצר לאחר הצגות הבכורה שלהן הוצגו שלושתן בהצלחה גדולה גם באיטליה.

בין האופרה האיטלקית הטרגית (‘אופרה סריה') לבין הגראנד אופרה הצרפתית נוצרו במאה ה-19 קשרים אמיצים. האופרות הצרפתיות של אובר, מאיירבר, הלוי, וגונו (ומאוחר יותר מסנה) זכו בפופולאריות עצומה באיטליה (בתרגומים לאיטלקית) ובה בשעה משאת נפשו של כל מלחין אופרות איטלקי הייתה להגיע אל הבמה היוקרתית של האופרה עתירת המשאבים של פריס. ורדי העלה בפריס תחילה את ירושלים, (1847. הגירסה הצרפתית של הלומברדים), את ערביות סיציליאניות (1855) והגיע לאחד משיאי יצירתו בדון קרלוס.

ורדי לא דגל מעולם בשינויים רדיקליים, אלא ראה עצמו כחלק מהמסורת הארוכה של מורשת האופרה האיטלקית. שפתו האופראית- דרמטית התפתחה כמעגל ההולך ומתרחב לאפשרויות חדשות מבלי לנטוש את השימוש באמצעים המסורתיים. אאידה מהווה סינתזה מושלמת של שתי המסורות האופראיות הרומנטיות המרכזיות:

א. הזרם שיצר ורדי באופרה האיטלקית הרומנטית ואשר כונה בתקופתו ‘סטילה דרמטיקו' - stile drammatico הסגנון הדרמטי. בסגנון הדרמטי ביטאה המוסיקה כל מילת מפתח וכל תפנית בהתרחשות העלילתית או בתהליך הרגשי (בשונה מהסגנון המקושט), ‘סטילה פיוריטו' - stile fiorito של רוסיני שבו ביטאה המוסיקה את הרגש המרכזי והשליט בכל אריה במלודיה עתירת קישוטים (קולורטורות).

ב. הגראנד אופרה הצרפתית, המתאפיינת בעלילות היסטוריות ופסאודו היסטוריות רחבות יריעה. במהלך הגראנד אופרה הטיפוסית (כגון ההוגנוטים של מאיירבר והיהודיה של הלוי) נופלים צעירים מאוהבים משני המחנות קרבן לאינטריגות פוליטיות ודתיות. מבחינה מוסיקלית מתבססת הגראנד אופרה על ניגוד חזק בין תמונות אנסמבל ומקהלות רבות משתתפים לבין תמונות אינטימיות ורגישות לסולנים. מרכיב חשוב באופרה הוא השימוש במוטיבים מנחים, שורדי השתמש בו רבות מאז באופרה המוקדמת שני הפוסקארים ובמיוחד בריגולטו, בכוחו של גורל ובדון קרלוס. המוטיב המרכזי ביניהם הוא מוטיב אאידה הפותח את הפרלוד בצלילי הכינורות המעומעמים ובזחילה במרווחים קטנים (מוטיב כרומאטי). כך מבטא המוטיב מלכתחילה את הלחץ הנפשי הנורא בו נתונה אאידה כבר בהופעתה הראשונה.

שפתה המוסיקלית של אאידה מבוססת על סינתזה של כל היסודות - מסורתיים וחדשניים - של האופרה סריה האיטלקית והגראנד אופרה הצרפתית. אמצעי מרכזי הוא ה'אריה די סורטיטה' - ארית היציאה - (אל הבמה) אשר בה מציגה כל דמות חשובה את עצמה במונולוג וחושפת את לבטיה הרגשיים בהופעתה הראשונה. וכך, לאחר רצ'יטטיב קצר נפתחת האופרה באריית היציאה של רדמס בצורה המשולשת א-ב-א האופיינית לאופרה הצרפתית. אריה זו מציגה את אהבתו האסורה לשפחה האתיופית, אאידה, ורק בתמונה הבאה מוצג מעמדו המכובד עם מינויו כמצביא הצבא המצרי. שלא כאריה של רדמס הנשלט על ידי רגש חזק יחיד, התמונה הראשונה של המערכה הראשונה מסתיימת באריית היציאה הגדולה של אאידה, המבטאת את המאבק הפנימי בין אהבתה לרדמס לבין נאמנותה לאביה, מלך אתיופיה השבוי במצרים, ולעמה. אריה זו מציגה שלושה נושאים, המבטאים מאבק זה, שהחשוב ביניהם הוא המוטיב שפתח את הפרלוד, ובאריה זו מסבירות המלים את תפקידו בביטוי אהבתה האסורה לרדמס.

מאז נבוקו המוקדמת (1842) תפס הדואט מקום מרכזי באופרות של ורדי. מצד אחד חיבר ורדי בכל אחת מהאופרות שלו את ‘דואט האהבה' או ‘דואט הנאמנות' - דואט המביע קשר עמוק בין שתי דמויות באמצעות חומר מלודי משותף לשתיהן. דואט כזה מקפיא את מהלך העלילה, כמוהו כאריה. מצד שני השתמש ורדי בדואט בעיקר לביטוי קונפליקט בין שתי דמויות. שני שיאים דרמטיים באאידה הם הדואט בין אמנריס ואאידה במערכה השנייה בו גורמת הנסיכה הערמומית לאאידה לחשוף את אהבתה הנסתרת לרדמס, והדואט בין אאידה ואמונסרו במערכה השלישית, בו כופה המלך האתיופי על בתו להעדיף את נאמנותה לאביה ולעמה על אהבתה לרדמס. בשני המקרים העלילה מתקדמת במהלך שני הדואטים המורכבים, המבוססים על הדגם של הדואט הנפלא בין ויולטה וז'רמון האב בלה טרוויאטה (1852). בתמונה המסיימת של הטרובדור (1853) יצר ורדי אמצעי דרמטי חזק של הצגה סימולטאנית של שלושה פרקי מוסיקה שונים: האריה הגדולה של לאונורה הניצבת ליד מגדל הכלא, קולו של מנריקו הנשמע מתאו בראש המגדל, ושירת המיזררה של הנזירים מן הכנסייה הסמוכה. ורדי שב לרעיון זה בתמונה המסיימת של אאידה. הבמה מחולקת לשתי רמות: אאידה ורדמס מביעים בחומר מלודי משותף את התעלותם לקראת מותם יחדיו במערת הקבר הקודרת. בה בשעה מעל לבור הקבר מקוננת אמנריס על האסון הנורא שהיא עצמה גרמה בקנאותה הקטנונית, וכל זאת על רקע ההשבעה הקרה, הבלתי אנושית של מקהלת הכוהנים.

דגם הגראנד אופרה הצרפתית שולט בתמונת הפאר במערכה השנייה - טקס הניצחון, הכולל את המארש המפורסם ואת הבלט, הכלול בהתאם למסורת הצרפתית במערכה השנייה. תמונה רבת משתתפים זו קרובה באופייה לתמונת ההכתרה בדון קרלוס, ובשתי התמונות מבטא ורדי הליבראל לא רק פאר ועוצמה, אלא גם - ובעיקר - את אופיו המדכא והנוקשה של השלטון הרודני, של מלך ספרד במקרה האחד ושל מלך מצרים במקרה השני.

מרכיב נוסף המשותף לשתי האופרות הוא שנאתו העזה של ורדי לשלטונה החונק והצבוע של הכנסייה, המשתפת פעולה עם השלטון הרודני. באאידה מבטא אותה ורדי בשתי תמונות רבות עוצמה: במערכה השלישית - תמונת המשפט המעוות שמנהלים הכוהנים נגד רדמס. ורדי נמנע מחיבור תמונת פאר נוספת, ובמקום זאת שומע הקהל רק את קולות המשפט - כתב האישום של הכהן הגדול וההרשעה בידי מקהלת הכוהנים - מחוץ לבמה, בעוד שעל הבמה אמנריס מתפרצת בזעם אין אונים כלפי כוהני הדת, אותם היא מגדפת כשליחי המוות. בתמונת הסיום מחולקת הבמה לשתי רמות: אאידה ורדמס משמיעים את דואט הפרידה הנפלא שלהם במערת הקבר האפלה, בעוד שמעל למערה נשמעות מקהלת הכוהנים בהשבעה מונוטונית וקרה וקינתה של אמנריס.

מרכיב ייחודי לאאידה מבין האופרות של ורדי הוא האוריינטליזם. הליברית לאאידה חוברה בהשראת מחקרו הארכיאולוגי של האגיפטולוג הצרפתי הנערץ, אוגוסט מארייט, שנסך קסם על אמנים וסופרים אירופאיים, ביניהם מחבר הליברית של אאידה, דה לוקל, שהיה ידיד קרוב של מארייט. עם זאת, האוריינטליזם באאידה איננו מתגלה כלל בדמויות הראשיות, אולם הוא צובע אחדות מתמונות המקהלה, במיוחד את המקהלה הראשונה של הכוהנות, ואת התזמור העדין של הפרלוד המקדים את האופרה ושל תמונת הנילוס בפתח המערכה השלישית.

עבור לתוכן העמוד