טוסקה - ממחזה לאופרה

הדרמה הפואטית הצרפתית הגיעה לשיאה במחזותיו המעוצבים להפליא, חדורי הלהט ויוצאי הדופן של רסין - ברניצ'ה, איפיגניה, פדרה - עליהם הוא עצמו כתב כי הם "משמעותיים יותר מחיי היומיום," כי הם מטפלים בחיים בענווה  רבה, נענים בכל עת למה שמחייבת האצילות. על האוזן להיות קשובה למחזות אלה, על המוח להיות רגיש למוסיקה הטבועה בהם. הם היו ועדיין הינם בלתי ניתנים לתרגום, ומעולם לא היו בבחינת בידור קל. רחוק מכך! הם תבעו מן הקהל מאמץ אינטלקטואלי, ששכרו היה בצדו משום שדרכם נחשפה מהות הייסורים.

למעלה מ-250 שנה לאחר מות רסין, צלל התיאטרון הצרפתי ל"ראליזם". התעשיין הבורגני - בטנו מלאה, כרסו תופחת, בעיותיו עם בתו נמשכות, אשתו חסרת מנוחה, פועליו מתחילים לגלות סימני עצבנות (בזמן שבו אף שמע על ספר חדש, הקפיטל, אותו סרב לקרוא) - ביקש באותה עת לבלות את ערביו באופן שלא ידרוש ממנו להפעיל את דמיונו או להשתמש בשכלו. כמובן שהיו יוצאים מן הכלל, אך בעיקרו היה "המחזה העשוי היטב" אמת-המידה שלפיה נשפט ההיצע התיאטרלי. התיאטרון לא איבד מן הפופולריות שלו - למעשה הוא היה פופולארי יותר מתמיד, אך הוא הפך למבויית.

ללא ספק, מחזות רומנטיים, שרידים של ויקטור הוגו ואלפרד דה מוסה, עדיין היו בנמצא, אולם "המחזה העשוי היטב" שלט בכיפה. הוא נבנה בזהירות רבה, כמלאכת מחשבת. היה עליו להסביר בהקדמה סיבה ותוצאה ולפרוש את הרקע להתרחשות. ברוב המקרים, המערכות נבנו כך שיובילו ל"סצינת העימות", שהיא שיאו של משבר הידוע מראש לקהל אך נסתר מן הדמויות. גם התפאורה לבשה חזות ריאליסטית: וילונות של קטיפה, כיסאות מכוסים במשי עדין, יין אמיתי, אם כי לא בהכרח משובח, הוגש על הבמה. סצינות אהבה, פיתוי ובגידה היו הכרחיות. בשעה אחת-עשרה הגיעה העלילה לפתרונה - לטוב או לרע - ב"סצינת ההתרה", והכל מיהרו למלתחה ולארוחת הערב. בקצרה, מחזות אלה דרשו עבודה רבה מצד המחזאים שעשו במלאכה ולאו דווקא מצד הקהל. היכן היתה הפואטיקה? היכן היו מילותיו המתנגנות של רסין? נשכחו. אפילו שנינותו של מולייר נדמתה מיושנת.

שני הכותבים המצליחים ביותר של "המחזה העשוי היטב" היו אז'ן סקריב וויקטוריאן סרדו. סרדו היה צעיר בשישים שנים מסקריב, שנולד ב-1791 וכפי הנראה היה המוכשר מבין השניים, אך שניהם חיו חיים ארוכים, ושניהם סיפקו למלחינים רבים חומר רב ושימושי לכתיבת אופרות - סקריב למיירבר, סרדו לפוצ'יני וג'ורדנו. למעשה, הסיבה היחידה שבזכותה נותר סרדו בזכרון כיום מסתכמת במילה אחת: טוסקה.

בתחילת הקריירה, לאחר הצגת הבכורה של האופרה שלו אדגר, כתב פוצ'יני למו"ל שלו ולידידו, ג'וליו ריקורדי: "לאחר שניים או שלושה ימים של בטלה פסטורלית, שאיפשרה לי לנוח מן המאמץ שבו התנסיתי, אני מגלה כי תשוקתי לעבוד, במקום לדעוך, שבה אלי חזקה מתמיד. אני חושב על לה טוסקה. אני מפציר בך לנקוט בצעדים הדרושים כדי להשיג את אישורו של סרדו. אם נאלץ לזנוח את הרעיון הדבר יצער אותי מאוד. בטוסקה אני רואה את האופרה שמתאימה לי ביותר, זו שממדיה אינם מוגזמים, זו המהווה מופע דקורטיבי, זו המאפשרת עושר מוסיקלי." אולם, עד מהרה, שב פוצ'יני אל מנון לסקו ולה בוהם, ורק שש שנים מאוחר יותר חזר לבדוק את הנושא. ריקורדי, אשר הציע בינתיים את לה טוסקה למלחין אחר ממלחיניו, אלברטו פרנקטי, עמד עתה בפני בעיה: פוצ'יני, מכרה הזהב הכלכלי שלו, שני בחשיבותו רק לוורדי, רצה עתה את לה טוסקה. הוא רצה בכך נואשות, ומה שג'קומו רצה ג'קומו קיבל. ריקורדי שיכנע את פרנקטי שהמחזה לא יוכל לשמש ליברית נאותה בטיעונים רבים, נכונים לכאורה ("סבוך מדי, פוליטי מדי"), טיעונים שהוא עצמו לא האמין בהם. לא היה זה מעשה מוסרי למדי. פרנקטי שקל והירהר בעניין ולבסוף החליט לוותר על לה טוסקה. למחרת קפץ פוצ'יני על ההזדמנות.

עתה נותרה השאלה: האם סרדו ייתן את הסכמתו? ואיזה מחיר ידרוש? המשא ומתן החל בסכום שאינו מתקבל על הדעת - 50,000 פרנק. פעמים מספר ארז פוצ'יני מזוודה ונסע לפגוש את סרדו. סרדו רצה לשמוע משהו מן המוסיקה שפוצ'יני הלחין לטוסקה. פוצ'יני, שלא החל עדיין במלאכת ההלחנה, ניגן בפני סרדו קטעים מתוך מנון לסקו ולה בוהם והעמיד פנים שהם מיועדים לטוסקה. סרדו היה מרוצה.

וכך כתב פוצ'יני לריקורדי ב-13 בינואר 1899 מפריס: "הבוקר ביקרתי אצל סרדו למשך כשעה. הוא אמר לי שאינו מרוצה מפרטים מסויימים בפינלה. הוא רצה את פלוריה טוסקה מתה בכל מחיר [על הבמה], אישה מסכנה! עתה מששקעה שמשו של המוציא להורג דבלה [המוציא להורג הראשי של צרפת שזה עתה מת], הקוסם [סרדו] שואף להיות יורשו. אבל אני בהחלט איני מסכים איתו. הוא מודה כי טוסקה הלומת טירוף [ברגעי הסיום], ובכל זאת היה רוצה שתתעלף ותמות כציפור. בהצגה המחודשת שבה תשתתף שרה ברנאר בעוד מספר ימים, סרדו הציב דגל ענק, המתנופף ובוהק בראש המבצר, ואשר לדבריו יהווה אפקט נהדר. הוא כה שבוי ברעיון הדגל עד כי הוא מתעניין בו יותר מאשר במחזה עצמו. אולם אני עדיין מחזיק בדעתי לגבי הפינלה והקריאה "סקרפיה, בפני האלוהים!" [המלים המסיימות את האופרה] והקפיצה מעבר לחומות המבצר. ואם מזכירים את החומות, סרדו שירטט את התפאורה [שירטוט אותו פוצ'יני שמר ונצר], והדגיש בבירור את מסלולו של נהר הטיבר, בין כנסיית פטר הקדוש ובין המבצר. ציינתי בפניו שהנהר זורם בדיוק בעבר השני, אולם הוא, מבלי להניד עפעף, השיב שאין לכך חשיבות. ברנש חביב, מלא חיים והתלהבות, אך לא דייקן במיוחד בעניינים היסטוריים-טופוגרפיים- פנורמיים. …בשבת בבוקר עלי לפגוש שוב בסרדו - כך פסק הקוסם. אולי הוא יתעקש להרוג את ספולטה! עוד נראה."

פוצ'יני אכן קיבל את לה טוסקה. ובחושו הטבעי לתיאטרון הוא זיהה כי "מחזה שעלה 3,000 פעמים הוא בהכרח טוב," אם נצטט את סרדו. לה טוסקה היא אכן דוגמה ל"מחזה עשוי היטב". הרקע נפרש בפני הקהל מייד, את הסכנה ניתן לזהות, שמש הכנסייה מוצג כבלתי אמין (אין זו אשמתו של סרדו שהוא מגולם בדרך כלל כדמות קומית שוטה), והמניעים לקנאתה של טוסקה ברורים. הסצינה עם סקרפיה היא סצינת "אני יודע", הקהל יודע היכן אנג'לוטי בעוד שסקרפיה אינו יודע, וגם המלכודת שסקרפיה טומן ברורה לקהל. המערכה השנייה מהווה בכללה את "סצינת העימות", מתובלת בנדיבות, בתשוקה ובאלימות ומובילה לדקירתו למוות של סקרפיה, שיאו של המחזה. כל זה מתרחש במקום שבו צפוי שיא, רגע לפני שיורד המסך על המערכה השנייה. ההתרה, הוצאתו להורג של קוורדוסי והתאבדותה של טוסקה, מביאה את "המחזה העשוי היטב" לסיומו כאשר כל הדמויות הראשיות מתות. העלילה הגיעה ל"פתרונה".

למעשה למרות שלה טוסקה שירתה את מטרותיו של פוצ'יני, זוהי עבודתו של מי שבמיטבו היה יצרן, ולא משורר. על אף המלל המרשים שלו, המחזה של סרדו חסר תשוקה פנימית. הוא קר, חסר את הטרגדיה האמיתית. במחזה לה טוסקה, גם אם נכתב בכשרון, הכל מוסבר לפרטי פרטים, ליתר ביטחון וגם אם אפשר להעביר איתו ערב נסבל, הרי שעם האופרה - כפי שכולנו יודעים - אפשר להעביר ערב מלהיב פי כמה.

 

עבור לתוכן העמוד