עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

חירות וצביעות פוליטית (טוסקה)


נוכחותם של שלושת הגיבורים הראשיים בטוסקה - קוורדוסי, טוסקה וסקרפיה - היא ללא ספק נוכחות שממלאת את במת האופרה. ואולם, בירכתי אותה במה משוטטים, בלתי נראים, שלושה "שחקנים" נוספים, חיצוניים להתרחשות - נוכחותם מורגשת ושזורה לכל האורך ופעילותם עומדת בלב הפרשה הנוראה שמגוללת האופרה. למעשה, מדובר בשלושה שהיו דמויות מפתח בהתפתחותה של איטליה המודרנית ובמאבק לחירות שהתחולל ברחבי חצי האי האיטלקי. שאלת החירות היא אכן לב לבה של האופרה שכתב פוצ'יני והוא וכותבי הליברית שלו, ג'קוזה ואיליקה, היו מודעים לכך היטב.

ב 14- ביוני 1800 , התאריך בו מתרחש סיפורה של האופרה, שלוש דמויות שלטו במקביל על גורלן של איטליה ושל רומא: נפוליאון בונפרטה, המלכה קרולין מנפולי והאפיפיור פיוס ה 7- . 11 שנים לפני כן פרצה המהפכה הצרפתית וב 1789 - , בעידודם של שורת מורדים ואינטלקטואלים פריסאים, התקוממו המוני העם נגד השליטים השנואים והצליחו להפיל משטר מונרכי של הפליה ועריצות. ממשלת המהפכה החדשה שקמה בפריס הורכבה מאידיאליסטים בעלי חזון ומאופורטוניסטים חדי
חוטם. הדוקטרינה הבלתי מתחייבת שלהם "חירות, שוויון ואחווה" נדרשה כעת להפוך לתורה חברתית ממשית. על מנת לשמר את אותו החזון גם בבית, תבעה הממשלה הצרפתית צייתנות מוחלטת מכל אזרחיה. צייתנות כזו נאכפה עד מהרה על-ידי טרור רשמי ואלפי אזרחים חשודים, מן המעמד הגבוה ואחרים, הוצאו להורג בפומבי בעזרת מכונת ההרג החדשה של ד"ר גיליוטין. ראשיהם של המלך והמלכה הצרפתים נערפו ויותר מכל פעילות מהפכנית אחרת, עורר המעשה הזה גלי הלם וחרדה בחצרות אירופה כולה. כדאי להזכיר - אחיה של המלכה המתה מארי אנטואנט היה לא אחר מאשר קיסר אוסטריה
ואחותה הבוגרת היתה מארי קרולין, ששלטה בנפולי הרחוקה שבאיטליה.

מארי קרולין חותנה בגיל 16 עם פרדיננד ה 4- חירות וצביעות פוליטית מנפולי - "פרדי האווילי", כפי שנהגו לכנותו בני
משפחתה. עד מהרה הלך לבה של המלכה אחר הרפתקן אנגלי מצודד - לורד ג'ון אקטון שמו. אקטון, חביב המלכה, הפך תוך זמן קצר למאהבה ובסופו של דבר, לראש ממשלתה. במהלך 1780 , הוא הוכיח את כישוריו והביא להסרת השליטה הספרדית-בורבונית בממלכת שתי הסיציליות (כפי שנקראו אז נפולי וסיציליה) ולהפיכתה לאיזור של השפעה בריטית. עם ההשפעה הבריטית, באה גם האחיזה בכלכלת הממלכה, שקיבלה חיזוק עם בואו של השגריר הבריטי החדש בנפולי, סר ויליאם המילטון ואשתו האירית היפהפיה, ליידי אמה. עד מהרה הפך הזוג לבני בית רצויים בחצרה של המלכה קרולין.

ואולם, קשרי המסחר הבריטיים נשאו עמם גם את הדי ההתעוררות הבריטית בשאלת חירויות האדם והפיחו תקוות פוליטיות בלבם של הנפוליטנים הצעירים. חלומות חירות גדולים אף יותר נרקמו בצפונה של איטליה, שם תוך זמן קצר תקדם קריאת המהפכה "חירות, שוויון ואחווה" את גדודי הצבא הצרפתי הפולש, ובראשם הגנרל הצרפתי-קורסקי (הדובר איטלקית) - נפוליאון בונפרטה. נפוליאון, שהתחנך בצבא הצרפתי המלכותי הישן, זכה להכרת תודה מיידית מצד מנהיגי המהפכה על
יושרו וראייתו למרחוק, כאשר באוקטובר 1795, הציל אותם מההמון הפריסאי הבלתי נשלט. משהופקד על הצבא, קיבל הוראות מפורשות להסיח את דעתה של האוכלוסיה הצרפתית מן הקשיים בבית, באמצעות מסע נצחונות מלווה ביחסי ציבור נרחבים. "על הכוונת" היתה איטליה.

וכך, עד למחצית 1796 , כל צפון איטליה היתה תחת שליטתו של נפוליאון. הוא הקים על אדמות איטליה שהיו בעבר בשליטה אוסטרית, רפובליקות קש וכאשר ויתרה אוסטריה כמעט על כל הנכסים האיטלקיים שלה, נותרו לו מדינת האפיפיור ברומא וממלכת שתי הסיציליות על מנת להשלים את כיבוש איטליה. באופן טבעי, עוררה הצלחה מסחררת כזו קנאה וצרות עין בקרב שרי הממשלה בפריס. הפתיון הונח עד מהרה לפני הגנרל המבריק בן ה-27 , צבאו יהיה הצבא שיפלוש לאנגליה. נפוליאון
הגאה קיבל את המשימה ובהותירו את שדה הקרב האיטלקי לאנשים פחותים ממנו, החל לתכנן מסע שעשוי היה למוטט את אנגליה, באמצעות ניתוק הקשרים המסחריים עם האימפריה ההודית שלה. ב-1798, כשלצדו כוח צרפתי מסיבי, פלש נפוליאון למצרים ולסואץ. ואולם, צי בריטי בפיקודו של הורשיו נלסון השמיד את ההגנה הימית של נפוליאון והוא וצבאו ספגו מפלה משפילה ונאלצו לסגת חזרה לצרפת, דרך סוריה וטורקיה. באיטליה, לעומת זאת, המשיכו הצבאות הצרפתיים לבלוע עוד ועוד נתחים. בפברואר 1798 הוקמה רפובליקה רומאית, ורפובליקה נוספת הוקמה שנה אחר כך בנפולי כאשר המלכה קרולין, לורד אקטון, לורד וליידי המילטון וכל החצר הנפוליטנית ברחו לסיציליה באוניותיו של המאהב החדש של ליידי המילטון, אדמירל נלסון.

רומא, הרפובליקה החדשה תחת שליטה צרפתית, היתה המסמר האחרון בארונו של האפיפיור הזקן פיוס ה-6. כשהוא בשנות ה-80 לחייו, נאלץ פיוס ה-6 לחזות במדינת האפיפיור וברומא עצמה נכבשות על ידי הצרפתים, ובכנסיה הנצחית נבזזת ומושמת ללעג על-ידי הדוקטרינות האפיקורסיות שלהם. הוא עצמו הפך קלף מיקוח חשוב שהבטיח צייתנות של המאמינים לרפובליקה החדשה. לפיכך, הועבר פיוס ה-6, כאסיר פוליטי של ממש, מרומא, דרך מילנו אל צרפת. כאשר מת, זקן וערירי, התכנסה מועצת הקרדינלים בוונציה ולשביעות רצונו של נפוליאון, בחרה כאפיפיור את פיוס ה-7, שהצהיר באחת ההזדמנויות כי "המאמינים יכולים להיות הן נוצרים טובים והן דמוקרטים טובים." ההמונים ברומא ובנפולי חשבו אחרת, ואכן, השליטים הצרפתיים החדשים הפכו עד מהרה לשנואים בקרב הרומאים והנפוליטנים ביחד, משום שה'רפובליקות' שלהם לא היו אלא משטרי קש, מנותקים לחלוטין מצרכיהם ואמונותיהם של הנתינים האיטלקים החדשים. ידידה של המלכה קרולין, הקרדינל רופו הקשיש, ("שיער שיבה, פנים שחומות, ישוב בגיל 60 על סוסו, ג'נטלמן אמיתי") רתם לטובתו את השנאה
שרחשה באיטליה. הוא עזב את חצר המלכה בפלרמו והבריח עצמו חזרה אל היבשת, שם הקים צבא נוצרי צלבני של איכרים. צבאו של רופו חדר אל תוך הכוחות הרפובליקנים שישבו בנפולי ושם קץ לחייה של הרפובליקה. המלכה קרולין שבה לנפולי עטורת נצחון - "רובספייר ממין נקבה", כך כינתה את עצמה. בראשיתה של 1800 , צבאו החזק של רופו שמנה 60,000 חיילים כבש מחדש את רומא.

הרפובליקה דוכאה ביד חזקה ואנשי המשטרה החשאית של המלכה החלו להלך ברגל גסה על ‘הגופה', תרים אחר נטיות רפובליקניות, מבצעים מאסרים שקטים, עינויים והוצאות להורג סמויות. כך קרה שב-14 ביוני 1800 התנהל ויכוח לוהט בקרב הרומאים: האם יהיה זה האפיפיור החדש פיוס ה-7 שייקח לידיו את העיר הנצחית, האם יהיה זה נפוליאון חדור הנקם והצבא הצרפתי הצעיר שלצידו שיגיעו מצפונה של איטליה גם אל רומא, או שמא ימשיך הצבא הנפוליטני הכובש לקיים מדינת - משטרה רומאית, כפי שהיה עד כה.

מי ינצח, תהו רבים, ומי יהיה השליט הבא? האפיפיור, המלכה קרולין או נפוליאון? אם יהיה זה האפיפיור, הרי שהדברים ישובו להיות כשהיו, גם אם הוא - כך קיוו אחדים - בעל נטיות מודרניות ודמוקרטיות. המלכה קרולין, לעומת זאת, החזירה את השלטון הישן, המונרכי הריאקציונרי-אבסולוטי. עבורה, נפוליאון היה יסוד כל רע ורוח החירות שהביא עמו ושבערה בלבבות איטלקים צעירים, היו התגלמות השטניות. בל נשכח, היה זה רעיון החירות הצרפתי שהוציא את אחותה להורג!

וכך, באופרה של פוצ'יני, סקרפיה - מפקד המשטרה החשאית של המלכה קרולין, עושה פשוט את המוטל עליו כאשר הוא מערים על פלוריה טוסקה, הזמרת החביבה על המלכה, במטרה ללכוד חשוד רפובליקני אחר בעל נטיות צרפתיות, אהובה של טוסקה - הצייר מריו קוורדוסי, במלכודת לא פחות ערמומית מזו שנרקמה עבור חברו, הקונסול הרפובליקני שנגזר עליו הדין, הפליט אנג'לוטי. אין פלא, אם כן, שבמערכה ראשונה, מסתיר מריו את נטיותיו במשימה שהיא כולה ‘פוליטיקלי קורקט' - ציור הבתולה הקדושה. וטוסקה יכולה להתעקש ולהצהיר בפני סקרפיה שהיא אינה פוליטיקאית אלא אישה החיה למען האמנות ולמען האהבה, שכן במערכה השנייה, הבשורות בדבר נצחונו של נפוליאון בקרב מרנגו הן שמאפשרות לסקרפיה לחשוף את רעיונותיו הרפובליקניים הנלהבים של מריו. גזר הדין מתרחש בלב לבו של מאבק אפוף מוות בין אהבה, חופש ותשוקה, שעה שהמוסיקה הנהדרת של פוצ'יני חותמת את סיפור החירות והצביעות פוליטית.

 

עבור לתוכן העמוד