עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

הרקויאם של ורדי

בנובמבר 1868 מת בפריס ג'ואקינו רוסיני בהיותו בגיל  76. ורדי הציע כי את יום השנה למותו של רוסיני יציינו על ידי רקויאם מיוחד אשר כל המלחינים האיטלקיים החשובים בעת ההיא ישתתפו בהלחנתו. הוא עצמו הבטיח להלחין את הפרק "שחרר אותי" המסיים את הרקויאם. תוכנן כי מיסה זו לזכרו של רוסיני תבוצע בכנסיית סן פטרוניו בבולוניה, אחת הערים האיטלקיות שרוסיני היה קשור אליה במיוחד. כל הפרקים אכן נכתבו והועתקו בזמן, אבל ביצעו המיסה לזכרו של רוסיני מעולם לא התרחש. האמרגן המקומי פשוט סרב לאפשר לתזמורת ולמקהלה שלו להשתתף באירוע הייחודי כיוון שחשש שיצירה זו תפגע בעונת האופרה שהוא ארגן ושהכנסותיה היו אמורים לעזור לו בפרנסת משפחתו הענפה. ברור כי מועצת העיר בולוניה יכולה היתה בקלות לשנות את רוע הגזרה, לו היו הפרוייקט חשוב לפרנסי העיר. אבל בעת ההיא בולוניה חשה גאווה רבה על היותה מעוז התרבות המודרנית (שנתיים לאחר מכן הועלתה בעיר הצגת הבכורה האיטלקית של לוהנגרין) והמיסה לזכר רוסיני נראתה כפרוייקט שולי למדי. אך כיוון שאיש בבולוניה לא רצה להתנגד לביצוע המיסה בפומבי, הם פשוט דאגו לפעול באיטיות מרגיזה ומכוונת ובסופו של דבר לא נותרה כל ברירה אלא לבטל את ההופעה. בשנת 1871 עלה ניסיון נוסף לבצע את המיסה לזכר רוסיני לרגל הסרת הלוט מפסל ראשו של רוסיני בבית האופרה לה סקאלה במילנו. ועדה מיוחדת הורכבה כדי לבדוק מחדש את המיסה ולהחליט אם היא אכן יצירה מוסיקלית הראויה לעמוד בזכות עצמה. בסופו של דבר הוחלט כי היצירה אינה ראויה, אבל אחד מחברי הוועדה, אלברטו מצוקטו, המנהל של הקונסרבטוריון במילנו, הרגיש צורך עז לכתוב לוורדי ולשבח את התרומה שלו למיסה זו. ורדי ענה כי מכתבו של מצוקטו כמעט ושכנע אותו להשלים את הרקויאם שלו, "במיוחד כיוון שעם פיתוח מועט הייתי מגלה שכבר כתבתי את הפרק הפותח וגם את פרק יום הדין ... אבל אין מה לדאוג, זהו פיתוי בר חלוף." למזלו של העולם כולו, הפיתוי לא נמוג. הפרק "שחרר אותי" מהמיסה לזכר רוסיני הפך לשורש ממנו צמח הרקויאם של ורדי.

האירוע שהביא להשלמת הרקויאם התרחש ב-22 במאי 1873 עת מת הסופר אלסנדרו מנצוני. הרומן ההיסטורי של מנצוני, המאורסים, "לא היה רק ספר, אלא נחמה לאנושות כולה." נכון, הסופר היה קתולי ליברלי בעוד ורדי טען כי אין בו כל שמץ של אמונה דתית זו או אחרת. אבל הם היו נשמות רעות. שניהם פעלו למען אחדות איטליה וכל אחד ידע לשלב את התחושה הלאומית שלו עם סימפטיה אדירה לפרט. ורדי לא יכול היה למצוא מושא ראוי יותר לרקויאם שלו. הביצוע הראשון של הרקויאם התקיים ביום השנה למותו של מנצוני עם הסולנים טרזה סטולץ, מריה ולדמן, ג'וזפה קפוני ואורמידו מאייני וזכה להצלחה אדירה. אבל ורדי עדיין לא סיים את עבודתו על הרקויאם. לרגל ההופעה הראשונה באגליה, באולם אלברט המלכותי בלונדון ב-15 במאי 1875, הוא החליף את המבנה הפוגלי של הפרק "הפנקס פתוח", עם הסולו למצו-סופרן אותו אנו מכירים כיום. וכך בשנת החורף האופראית הגדולה של ורדי שנמשכה 16 שנה, מהבכורה של אאידה ב-1871 ועד לאותלו ב-1887, הוא הלחין את אחת מיצירותיו החשובות ביותר וכיום גם הפופולרית מאוד, הרקויאם.

לא הכל שיבחו את הרקויאם של ורדי, לפחות לא לפני הביצוע הראשון שלו. המנצח הוגנריאני הנודע הנס פון בלו כתב במאמר באלגמניה צייטונג ב-21 במאי 1874: "מחר נראה את כנסיית סן מרקו במילנו מתקשטת כתיאטרון לרגל מאורע מיוחד, ביצוע מפלצתי של הרקויאם של ורדי בניצוחו של המלחין עצמו... זו יצירה שבה המשחית הכל יכול של הטעם האמנותי האיטלקי מקווה ככל הנראה לנפץ את שאריות הזיכרון הבלתי נשכח של רוסיני, שככל הנראה פוגע באמביציה שלו. האופרה האחרונה שלו בלבוש כנסייתי תוצג לאחר מכן גם בפני הקהל בבית האופרה לה סקאלה, במשך שלושה ערבים רצופים." אין זה פלא שדעת הקהל האיטלקית זעמה בעקבות מאמר זה. אבל דווקא התגובה הנזעמת ביותר הגיעה מהשומר הנוקשה של המסורת הגרמנית הקלאסית, יוהנס ברהמס, שאמר לידיד כי "בלו עשה מעצמו שוטה ללא תקנה. רק גאון מסוגל לכתוב יצירה כזו." כדי להיות הוגנים עם בלו, יש לומר כי הוא עצמו שינה את דעתו במהרה. שנים מאוחר יותר כתב לוורדי וביקש את סליחתו על החטא העיתונאי שחטא כלפיו. "אין בך כל חטא," ענה ורדי ביובש האופייני לו. "ומעבר לכך, מי יודע, אולי אתה צדקת באבחנה הראשונית שלך."

ג'וליאן באדן, חוקר ורדי ידוע, טוען כי "אם נשאלים מה היא יצירתו הגדולה ביותר של ורדי, יהיה מאוד קשה לענות. אבל לגבי היצירה המראה את גאוניותו בצורה המרוכזת ביותר, אין ספק כי התשובה חייבת להיות הרקויאם. כאן המחשבה המוסיקלית של ורדי יכולה להתפתח בחופשיות מבלי שהיא תהיה מוגבלת על ידי המסורת האופראית. ביחד עם המיסה סולמניס של בטהובן, הרקויאם של ורדי הוא שיאה של המוסיקה הכנסייתית של המאה ה-19."


הלל לתפארת המתים

האם אין הדבר מוזר? מדוע עלינו לשיר מוסיקה אלוהית למענם של אלו שכבר מתו? האם אין זה עדיף לשיר למען תפארת החיים ואלו הנמצאים עלי אדמות? ואם אנו רוצים כבר להלל בשירה, האם אין זה עדיף להלל את האל מאשר בני אדם מתים? אבל הרי ידוע כי הכל מהללים את האל ללא הרף, וגם שירי תהילה עבור החיים מקובלים בהחלט.
אבל שירי תהילה למען המתים, או ליתר דיוק האדרת החיים דרך הזיכרון של אלו שכבר מתו, היא תופעה שקשה להתעלם ממנה. קחו למשל את הקדיש ומנגינתו הענוגה כדוגמה. הקדיש הוא תפילה למען המתים, או ליתר דיוק תפילה המעניקה כוח להמשיך לחיות לאלו שנותרו חיים עת בן משפחה נפטר.

ובעוד ליהודים יש את הקדיש, הרי לנוצרים יש את הרקויאם. והרקויאם, כפי שקרה לטקסטים ליטורגיים נוצרים רבים, יצא במהרה מההקשר הדתי הצרוף שלו ועזב את כותלי הכנסייה והדת כשהוא מוצא את משכנו החדש בעולם החילוני של אולם הקונצרטים.

בהשוואה למקובל בדתות אחרות אין אנו צריכים להתייחס במוזרות כלפי הרקויאם. בחברות רבות מקובל להתאבל על המתים באמצעות מוסיקה וריקודים. בחברות שבטיות הנקראות פרימיטיביות יש טקסים רבים הקשורים עם מותם של גיבורים, מנהיגים וסתם עמך. ובטקסי לוויה אצלנו בארץ, כאשר הנפטר הוא ממוצא ספרדי למשל, בהרבה מקרים ניתן יהיה לשמוע את הקינות שיש להן שפה מוסיקלית ברורה משלהן ומשקל וקצב מאוד ספציפיים.

הרקויאם קיבל את שמו מהמלים הפותחות את המיסה למתים, "מנוחת עולם הענק להם, אל". תפילת הרקויאם הלטינית תמיד היתה חלק מהליטורגיקה הנוצרית, אך היא קיבלה מעמד של קבע בספר התפילות, לא המועצה בטרנט (1545-63) שם נקבע הסדר של הקטעים הליטורגיים במיסה. כבר במאה ה-15 החלו מלחינים לכתוב יצירות פוליפוניות לטקסט של הרקויאם כאשר רקויאם שהלך לאיבוד מיוחס למלחין דופאי. היצירה הקלאסית הפוליפונית הראשונה שנשמרה של הרקויאם היא של מלחין ששמו נשכח לחלוטין בשם יוהאנס אוקגהם שיצר במחצית השנייה של המאה ה-15.  

בעולם המוסיקה הקלאסית הרקויאם, שהוא בראש ובראשונה תפילה למען המתים, מביע ברוב המקרים את הסגנון והאישיות של המלחין שחיבר אותו. לא זה המקום לציין את כל הרקויאמים שנכתבו מאז ועד עולם. מספיק לציין מספר דוגמאות מרכזיות בספרות הרקויאם בכדי להבין את ייחודה של תפילה זו. הרקויאם של ורדי הוא יותר אופרה מאשר יצירה ליטורגית למען המתים ואין זה פלא. בניגוד למלחינים רבים אשר כתבו בסגנונות מוסיקליים שונים בימי חייהם, ורדי הוא בראש ובראשונה מלחין אופרה. וכאשר הוא משתמש במקהלה הגדולה וארבעת קולות הסולנים המסורתיים בעולם האופרה של הסופרן, מצו-סופרן, טנור ובס, אין זה מפליא כי התוצאה הסופית היא אופרה בעלת ממדי ענק. האריה של הטנור, "אנקתי אנקת אשם", למשל, היא אחת מהאריות היפות ביותר שוורדי הלחין עבור קול הטנור, וזמרי טנור רבים מזמן הוציאו אותה מהקשרה הליטורגי ונוהגים לבצע אותה ברסיטלים ובקונצרטים במסגרת תוכניות של אריות אופראיות מגוונות. והקטע המסיים יצירה זו עם האריה לסופרן הוא אחד הדרמתיים ביותר שורדי הלחין מעודו.

פסגת ההלחנה בסגנון הרקויאם שמורה, כמו בסגנונות רבים אחרים, למוצרט. הקשיבו פשוט לדרך בה הוא מתאר את המוות או את יום הדין. איני מאמין כי יהיה מי שיוכל לסרב לבקשת התחינה להעניק מנוחת עולם לנפטרים כאשר היא מבוצעת לצליליו של מוצרט. יום הדין של ורדי הוא דרמטי וענק, יום הדין של מוצרט הוא צריפות מוסיקלית לשמה כפי שניתן לומר על היצירה כולה. הסיפור כיצד ומדוע מוצרט הלחין רקויאם זה ידוע ביותר והוא מהווה בהרבה מובנים את השיא של המחזה ולאחר מכן הסרט אמדאוס. ובין אם הפרטים בסרט ובמחזה מדויקים אם לאו, אין כל ספק כי הרקויאם הוזמן על ידי אדם אנונימי למוצרט שמטרתו היתה להציג את היצירה ברבים כאילו הוא הלחין אותה. אין גם ספק כי כיוון שמוצרט עצמו הלחין את הרקויאם כשהוא עצמו שוכב על ערש דווי, הוא בהחלט הצליח לתפוש ביצירה זו את המשמעות העמוקה ביותר של החיים כולם ואת תחושתו של אדם העומד לאבדם. אין אף מלחין אחר שהצליח לתפוש את עומקו ועיקרו של הרקויאם כפי שמוצרט עושה זאת.

בעוד מוצרט טובע את חותמו האישי על הרקויאם, פורה וברהמס מציגים את הסגנון של ארצות מוצאם כשהם ניגשים לכתיבת רקויאם. הרקויאם של פורה מאוד צרפתי באופיו. ביצירה זו רק שני סולנים, שילוב מעט מוזר של סופרן ובריטון עם תזמורת קטנה יותר מהמקובל בעיקר באווירה שהיא משרה גם אם לא בגודלה. קיימת תחושה של מסתורין ועומק מסביב לרקויאם ספציפי זה, מעין שלווה סוחפת המרמזת על האימפרסיוניזם הצרפתי העתיד לבוא. ברהמס לא הלחין רקויאם רגיל אלא רקויאם גרמני בו הוא במודע חורג מהמיסה הלטינית ומצרף טקסט גרמני לתוך היצירה. והתוצאה, שוב בביצוע מקהלה ואותו השילוב של סופרן ובריטון, היא יצירה מאוד גרמנית באופייה, מיסה המיועדת הרבה יותר לחיים מאשר למתים, יצירה המפארת את עוצמתם של החיים ואת הדרך בה החיים מתמודדים עם המוות. כמו כל רקויאם אחר, גם כאן למקהלה יש תפקיד מרכזי ביותר.

רקויאם המלחמה של בנג'מין בריטן הוא ללא כל ספק הרקויאם בהא הידיעה של המאה ה-20. בריטן אינו עוסק בתפילות ובמיסות למתים שעזבו את העולם בדרך הטבע. בריטן, המשתמש בשירה של וילפרד אוון, שהיה החלל האחרון במלחמת העולם הראשונה, לצד קטעים מתפילת הרקויאם בלטינית, הלחין רקויאם לסופרן, טנור ובריטון, מקהלות וכן שתי תזמורות (אחת סימפונית מלאה ואחת קאמרית). הוא  שר תפילת אשכבה לחברה שבה בני אדם מתים במלחמה, לחברה שבה מלחמה הפכה להיות לתופעה יומיומית שאיש אינו מתרגש ממנה. לכן רקויאם זה אינו רק קינה על אלו שמתו אלא מעבר לכך ועוד הרבה לפני כן הוא אצבע מאשימה כנגד החברה המאפשרת למוות שכזה להתרחש.  הרקויאם של בריטן הוא זעקה ותשוקה לשלום בעולם שמזה זמן רב למעשה שכח את המשמעות האמיתית של מלה זו. בריטן היה פציפיסט ידוע. הוא שנא מלחמה ובמשך מספר שנים אף ברח ממולדתו אנגליה לארצות הברית בכדי להימלט ממאורעות מלחמת העולם השנייה. ולכן אין זה פלא כי הרקויאם שלו הוא מעין התרסה כנגד המסורת המקובלת של הרקויאם. בריטן לא היה מלחין שנהג לחכות מסורות קיימות, הוא יצר מסורות חדשות משלו, מסורות המוכתבות מאופיו של העולם בו הוא חי. וכל מי שהאזין לרקויאם המלחמה יודע כי לא מדובר כאן אך רק בחוויה מוסיקלית מרגשת לשמה, אלא מעל לכל בחוויה אישית רגשית ביותר.
כמו העולם המשתנה בו אנו חיים, גם הרקויאם השתנה באופן משמעותי במשך השנים. אבל מה שנותר בכל רקויאם באשר הוא, הוא הכוח והתחושה שהיצירה משרה והיופי של המוסיקה שמלווה תחושה זו, בין אם מדובר ברקויאמים בני האלמוות של מוצרט או ורדי ובין אם ברקויאמים אחרים ידועים אולי פחות כמו אלו של כרוביני, ליסט או ברליוז. וכל עוד חובבי המוסיקה ימשיכו לאהוב את העוצמה של קול האדם ואת יכולתו הייחודית להביע רגשות, תמיד יהוו רקויאמים אלו חלק מרכזי ברפרטואר של תזמורות ומקהלות בכל רחבי העולם.

עבור לתוכן העמוד