לה בוהם - לא רק פוצ'יני

 

ב-19 במרס 1893 נפגשו ג'אקומו פוצ'יני ורוג'רו לאונקוולו במקרה בבית-קפה במילנו. עד אותה פגישה היו שני המלחינים חברים, לאחריה הפכו לאויבים בנפש. היתה זו תקופה בה השניים החלו ליהנות מן הפירות הראשונים של הצלחתם. בחודש מאי שנה קודם לכן, התקיימה הבכורה המוצלחת של פליאצ'י מאת לאונקוולו וב-1 בפברואר 1893 עלתה על הבמה האופרה השלישית של פוצ'יני, מנון לסקו, אשר קיבעה את מעמדו כמוביל החדש של מלחיני האופרה האיטלקים.

באותה שיחה הזכיר, כפי הנראה, פוצ'יני כי הוא עובד על אופרה חדשה המבוססת על הרומן תמונות מחיי הבוהמים מאת אנרי מורז'ה. לאונקוולו רתח מזעם והזכיר לפוצ'יני כי הוא עצמו כבר החל להלחין אופרה לפי מקור זה ולפני שהחל בהלחנה הציע את הליברית לפוצ'יני, אשר לא גילה בו כל עניין.

המריבה שהחלה בבית-הקפה הגיעה עד מהרה לעיתונים היומיים ופוצ'יני אמר שהמצב כלל אינו מטריד אותו וכי הוא משאיר את זכות הבחירה לקהל. והקהל אכן בחר: לה בוהם מאת לאונקוולו, אופרה מקסימה בזכות עצמה, מעולם לא זכתה בהצלחה מרובה - הקהל העדיף את בוהם של פוצ'יני, ובצדק.

לה בוהם של לאונקוולו היא אופרה בסגנון הווריזמו, הקרובה ביותר למקור עליו היא מתבססת. זו יצירה מאוד ריאליסטית, המנסה להציג את הדמויות כאנשים חיים על הבמה תוך כדי הקפדה רבה על כך שהיחסים הנרקמים בין הדמויות יתפתחו באופן הגיוני. לאונקוולו לא היה מעוניין בדרמה לשמה, לבטח לא במלודרמה, הוא העדיף גישה מאוד וריסטית ומבחינה זו יצירתו מוצלחת ביותר. ואכן, רוב הפרטים החסרים אצל פוצ'יני נמצאים אצל לאונקוולו באופן ברור ביותר. אבל העומס הזה בפרטים הוא שמונע מאיתנו, במידת מה, ליהנות מגירסה זו של לה בוהם.

פוצ'יני לא הירבה לעסוק בפרטים של דמויות ומערכות יחסים באופרה זו. למרות שאין ספק כי הדמויות של פוצ'יני הן בהחלט אמיתיות, הוא התעניין יותר במצבים דרמטיים, בהתאהבות ובקינאה המפרידה בין האוהבים. פוצ'יני מציג בפנינו סיפור אהבה פשוט ביותר, עם דמויות סטריאוטיפיות המדברות הישר אל הנשמה שלנו. לאונקוולו מעדיף לצייר תמונות מחיי הבוהמים, בהם אהבה וקינאה הם רק חלק ממכלול רחב בהרבה וזה ההבדל המרכזי בין שתי אופרות אלו.

כאשר מקשיבים בקפידה ללה בוהם של לאונקוולו, ללא כל דעות קדומות אם בכלל הדבר אפשרי, ניתן לגלות יצירה מרתקת עם נעימות יפות ביותר. אבל בהשוואה ליצירתו של פוצ'יני, בהשוואה למוות הטרגי של מימי למול הייאוש המוחלט האופף את רודולפו, ללאונקוולו אין הרבה מה להציע. תמונת המוות באופרה שלו מרגשת הרבה פחות. ובחירתו בזמר בריטון לתפקיד רודולפו גם היא מאכזבת, במיוחד בהשוואה לטנור של פוצ'יני. אבל בסופו של דבר לה בוהם של לאונקוולו היא אופרה טובה מאוד הסובלת בעיקר בגלל שמלחין אחר, מוכשר הרבה יותר, הלחין אופרה הרבה יותר טובה לפי אותו הסיפור.

לה בוהם של לאונקוולו הועלתה לראשונה ב-6 במאי 1897 בוונציה, שנה אחת, שלושה חודשים וחמישה ימים לאחר הבכורה של לה בוהם של פוצ'יני בטורינו. ולקהל לא היו כל בעיות בבחירה שלו. הוא אימץ אל ליבו אך ורק את רודולפו ומימי של פוצ'יני.

שנים רבות מאוחר יותר הסיפור על ארבעת האמנים ושתי חברותיהן חוזר לבמה הלירית במחזמר צעירים מודרני בשם RENT הלוקח את שמו מהמילה הבודדת אותה אומר בעל הבית בנואה לארבעת הגברים הצעירים והעניים החיים בידרתו. RENT ידע עליות ומורדות בהיסטוריה הבימתית שלו ומאז שהפך לסרט הגיע לתודעת ציבור רחב יותר. וגם אם הסיפור מבוסס רק בקווים כלליים על פוצ'יני, אין כל ספק כי מדובר כאן בלה בוהם עכשווי, תוסס וקצבי, לה בוהם לשנות
ה-2000. RENT הוא מיוזיקל קצבי ותוסס עם מוסיקת פופ-רוק של המאה ה-21 . אולי לא מדובר ביצירת מופת מוסיקלית אבל ללא כל ספק מדובר במיוזיקל שהוא כולו לה בוהם אם כי לה בוהם של ימינו אנו. קחו למשל את מימי, כן אותה מימי אבל הפעם לא מדובר ברוקמת פרחים שחפנית אלא ברקדנית במועדון סדו-מזו הגוועת מאיידס.

את המיוזיקל הזה כתב ג'ונתן לרסון אשר מת כאשר שב לביתו בתום החזרה הגנרלית ב-25 בינואר 1996. הוא לא זכה ליהנות מההצלחה הגדולה של היצירה שלו ומהמעבר מתיאטרון קטן באיטס וילג' לברודוויי שלא לדבר על הסרט הנפלא וגם לא מפרס הפוליצר בו זכה עבור המיוזיקל. כמו פוצ'יני שטען שיש אלמנטים אוטוביוגרפיים לא מעטים בלה בוהם, גם לרסון, שעבד למחייתו כמלצר בסוהו, כתב את RENT בהשראת חיי הסטודנט הדלפון שלו. ובמיוזיקל החדש יש לא מעט מלה בוהם מבחינת הסיפור - רודולפו הוא רוג'ר, מוסיקאי רוק פנקיסטי, מרצ'לו הוא מרק כהן, אמן וידאו מתוחכם, חברתו הקודמת של מרק היא מורין (מוזטה), אמנית העוזבת אותו למען אהבה חדשה, אמנית ושמה גו'אן. וקולינה הוא תום קולינס, הומוסקסואל שחור אשר ערב אחד מותקף על ידי עוברים ושבים ברחוב וזר ממוצא היספני העונה לשם אנג'ל דומא שונר ניגש אליו ומטפל בו והם מתאהבים רק כדי לגלות במהרה כי שניהם נגועים באיידס. מסגרת הסיפור דומה לאופרה של פוצ'יני אבל כאן הסוף הוא טוב ומימי בסופו של דבר ניצלת ממוות ממש בדקה האחרונה. ולמרות שמבחינה מוסיקלית אין כל קשר בין האופרה של פוצ'יני למיוזיקל של לרסון, הרי הוולס של מוזטה מהאופרה משמש כמוטיב חוזר לכל אורכו של RENT.

לה בוהם - אופרה על אהבה צעירה וכנה, אופרה על החיים עצמם, הפכה עם השנים לסיפור האהבה האולטימטיבי שלא יורד מבמות האופרה ועדיין מגיע אלינו גם בשתי גרסאות אחרות, אופרה אזוטרית שכמעט ואינה מבוצעת למרות יופייה ומחזמר סוחף המתאים למאה ה-21 ונהנה בה מהצלחה סוחפת.

עבור לתוכן העמוד