עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

סופו של סיפור (לה בוהם)

האופרה לה בוהם מסתיימת עם מותה של מימי, אבל הרומן של אנרי מורז'ה לא תם ברגע זה. בסופו של הרומן אנו שוב פוגשים ברודולפו ובמרסל (מרצ'לו) כשנה לאחר מותה של מימי. מרסל הצליח להציג סוף סוף תמונות משלו בסלון פריסאי ואחת מהן אף נרכשה על-ידי אנגלי עשיר, שהיה בעבר אחת ממאהביה של מוזטה. הכסף שקיבל עבור התמונה וסכום נוסף שהגיע בעקבות הזמנה לתמונות נוספות שקיבל מהממשלה איפשר למרסל לשלם חלק מחובותיו מהעבר. הוא גר עתה בדירה מרוהטת ומרווחת יותר, ולצידה סטודיו פרטי משלו. באותו זמן גם שונר ורודולפו זכו לתהילה משלהם: שונר הוציא ספר שירים אשר בוצעו בקונצרטים רבים ורודלפו פירסם ספר אשר זכה להתעניינות מצד המבקרים במשך חודש שלם. קולין נהנה מירושה מכובדת ואף התחתן וערך מסיבות רבות בהן המוסיקה והעוגות היוו חלק מרכזי ביותר. ערב אחד רודולפו ראה את מרסל נכנס בסערה לחדרו.

"אתה יודע מה קרה לי עכשיו," הוא שאל.
"לא", ענה המשורר. "אני רק יודע שזה עתה הייתי בדירתך ושאתה היית שם אבל אף אחד לא הראה כל התלהבות לאפשר לי להיכנס."
"שמעתי אותך בבירור. אבל אני מנסה להיזכר מי היתה עמי."
"איך אני יכול לדעת?"
"מוזטה הגיעה אליי פתאום. אתמול בערב היא נכנסה לדירתי בלי כל הודעה מוקדמת."
"מוזטה, מצאת את מוזטה," אמר רודולפו בצער רב.
"אל תדאג, מריבות העבר נשכחו. מוזטה באה לבלות עמי את הלילה האחרון שלה בבוהמיה".
"מה!"
"היא מתחתנת."
"מה אתה אומר," זעק רודולפו, "עם מי?"
"עם מנהל בית-דואר שהיה המחנך של מאהבה האחרון, אדם מוזר כך עושה רושם. מוזטה אמרה לו: ‘אדוני היקר, לפני שאתן לך את ידי ונינשא, אני רוצה שבוע חופש. יש לי כמה עניינים לסדר ואני רוצה לשתות את כוס השמפניה האחרונה שלי, לרקוד את הקדריל האחרון שלי ולנשק את אהובי מרסל.' ובמשך שבוע שלם הנערה היקרה חיפשה אחרי. רק במקרה היא מצאה אותי אתמול בלילה בדיוק ברגע בו אני חשבתי עליה. כן חברי, בילינו לילה עצוב, בסופו של דבר לא היה זה שום דבר מעבר לכך, שום כלום. היתה אווירה כזאת שבה אנו לא יותר מחיקוי עלוב של יצירת מופת: ואפילו כתבתי קינה קצרה על הפרידה האחרונה הזאת אשר אני עתה אבכה לך אותה אם רק תרשה לי." ומרסל החל לפזם את השורות הבאות:

שירו של מרסל

אתה צעיר רק פעם אחת

ציפור כנף זעירה שראיתי היום
הביאה עמה מחשבות על האביב
ונזכרתי באישה היפהפייה
שאהבה אותי כל עוד בחרה בכך.
ובמהלך היום כולו נזכרתי
באותה שנה בה אהבנו זה את זו עד מאוד.

אבל לא - נעוריי אינם מתים עוד,
מחשבותיי עלייך כנים ביותר,
ואם תדפקי על פתח לבי, מוזט שלי,
הוא ייפתח ברווחה רק למענך.
כי לבי רועד רק למשמע אזכור שמך,
המוזה של הבגידה וחוסר הנאמנות.
שובי בבקשה כדי לבצוע עמי באושר
את פת הלחם בחדרנו הקטן.

הרהיטים בחדרנו,
ידידים ותיקים של תשוקת אמת
מתהדרים ביופיים היום
בתקווה לראותך שוב.
בואי, ותיזכרי מהר באלו שהתעצבו עת ברחת,
הכוס ממנה שתינו יחדיו והמיטה הזעירה.

את תלבשי את השמלה הלבנה
שלבשת כבר בעבר
ואנו נטייל ביערות ביום ראשון כמו בעבר,
נשב לנו בדד בליל
ונשתה את היין, אהובתי
שבמעמקיו שירך יטבול את כנפיו
ואז ימריא למרומים.

מוזט ההפכפכה
כאשר עונת הקרנבל תמה
עפה לה בוקר אחד לעבר קינה הישן
אבל בחבקי את הבוגדנית
לבי ראה כי האהבה יכולה למות.
מוזט, שכבר לא היתה יותר עצמה
אמרה כי גם אני אינני יותר עצמי.

עבור לתוכן העמוד