עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

פוצ'יני ולה בוהם

ג'קומו פוצ'יני נולד ב-23 בדצמבר 1858 בלוקה, איטליה ונפטר ב-19 בנובמבר 1924 בבריסל. הוא הלחין את לה בוהם בין השנים 1895-1892 והיא הוצגה לראשונה ב-1 בפברואר 1896 בתאטרו רג'יו בטורינו, איטליה, כשעל דוכן המנצחים עומד ארתורו טוסקניני.

כמו רוב מלחיני המאות ה-18 וה-19, ואולי מבחינות מסוימות אף יותר מרובם, פוצ'יני נהג לכתוב כשמחשבה אחת מדריכה אותו - הקופה. בראשו היו רעיונות ברורים ביותר לגבי הקהל וטעמו, והוא הלחין מתוך מטרה אחת ויחידה - ליצור להיטים גדולים ושוברי קופות. פוצ'יני האמין שלאופרה - כל אופרה - יש זכות קיום אך ורק כאשר הקהל אוהב אותה. ואם הקהל אינו אוהב אופרה מסוימת, ייתכן שהאשמה היא במלחין ולפיכך עליו לערוך שינויים אחדים, כפי שהוא עצמו עשה לאחר הכישלון המחפיר בבכורה של מאדאם בטרפליי.

פוצ'יני תמיד רצה שהקהל הצופה באופרות שלו יהיה מאושר ומרוצה, זו היתה מטרתו הראשונה והעיקרית. היום אולי רבים יבוזו לתפיסה זו ויתארו אותה כלא יותר ממסחור פופוליסטי, ואחרים לא יהססו לבקרה בחומרה. אבל זו היתה הדרך היחידה לפיה עבד פוצ'יני. הוא היה איש התיאטרון, תמיד היה מעורב בתהליך היצירה של הליבריות לאופרות שלו ומעולם לא היה מרוצה עד אשר הקהל חיבק ואימץ את יצירותיו בכל ליבו.

פוצ'יני נהג להלחין בלילות, כשאת ימיו הקדיש לתחביבים נעימים יותר כמו ציד ושיט. הוא אמר פעם בראיון כי "מוצרט וסליירי יכלו להלחין תוך כדי רעש, המולה ומצהלות אבל אני אינני יכול לעשות כן. אני חייב להיות לבדי מבלי שאיש יפריע לי. פעם הכומר של הכפר הקרוב הפריע לי לאחר שעבדתי במרץ במשך חמישה שבועות על לה בוהם. הוא פרץ אל תוך הבדידות שלי כיוון שחשש שיש להציל את נשמתי. אבל אני מבטיח לך כי יותר הוא לא יעשה זאת. אמרתי לו: ‘אם תעז להפריע לי עוד פעם אחת בשעה שאני מלחין, אני נשבע לך שאני אעזוב את הכנסייה הקתולית ואהפוך לפרוטסטנטי.' ידעתי, משיחותיו עמי, שהוא חשב שדבר נורא יותר לא יוכל לקרות לי. כן הוספתי ואמרתי כי ‘ישנן דרכים נוספות לשוחח עם האל מעבר להשתתפות במיסה ובווידוי. כאשר אני מלחין אני חש שהאל קרוב אלי וכי הוא מאשר את מה שאני עושה.' הבחור נראה המום ביותר ואני בקושי הצלחתי להתאפק מלצחוק לו בפרצוף. הוא עשה את הסימן של הצלב בכעס רב כשהוא צועק: ‘אני עושה את סימן הצלב בכדי להוציא את השד אשר כפה עליך לומר זאת!'

כסטודנט, לא היו חייו של פוצ'יני קלים במיוחד ובמידה רבה דומים לחייהם של ארבעת האמנים בלה בוהם. בגיל מאוחר יותר, כאשר נזכר בימי לימודיו, אמר כי "פונקיילי ובזני, אשר לימדו אותי הלחנה, חשבו שיש לי כישרון, ויצירתי הראשונה סינפוניה קפריצ'יו זכתה לביקורות טובות בעיתון אבל אותי זה כלל לא ניחם. אני השתוקקתי לכל אותם דברים שניתן לרכוש רק בכסף ואשר כלל לא יכולתי להשיגם. באותן השנים בקונסרבטוריון סבלתי מעוני, קור, רעב וייאוש שפגעו בנשמה שלי ובטבע שלי. אכלתי לא יותר מאשר לחם, שעועית ודג מלוח ולעתים היה לי קר כל כך עד שנאלצתי לשרוף את כתבי-היד של יצירותיי הראשונות בכדי לחמם את עצמי, בדיוק כפי שרודולפו עושה בלה בוהם."

למעשה לה בוהם היא יצירה אוטוביוגרפית ביותר ממובן אחד. קטעים מאותה יצירת סטודנטים של פוצ'יני, הקפריצ'יו סינפוניקו, מצאו אף הם מקומם באופרה. פוצ'יני עצמו הורה לאיליקה, שחיבר את הליברית "ליצור את התמונה הראשונה לפי התיאור שלי, של החדר העלוב שבו גרתי כאשר הייתי סטודנט בקונסרבטוריון של מילנו. ובכל פעם שאני שומע את לה בוהם אני שב ורואה בדמיוני את אותו מראה עגמומי - אותן ארובות מטונפות וכל הזוהמה שהיתה הרעל של ימי בחרותי."

האופרה לה בוהם מבוססת על רומן מאת אנרי מורז'ה (1861-1822), סופר צעיר, בוהמיין, שחי ברובע הלטיני בפריס. הרומן שלו, תמונות מחיי הבוהמיים, הודפס בהמשכים בין השנים 1847-49 והיה פופולרי ביותר. בשנת 1850 הוא אף הומחז והועלה על הבמה.

בשנת 1892 החל איליקה לכתוב את הליברית ללה בוהם לבדו ורק מאוחר יותר הצטרף גם ג'קוזה למשימה, אך שיתוף הפעולה ביניהם היה סוער למדי. גם תהליך ההלחנה לא היה מהיר או פשוט במיוחד. למעשה פוצ'יני סיים את הלחנת האופרה רק בדצמבר 1895. המלחין עצמו אמר כי "סבלתי במשך שלוש שנים ארוכות עם לה בוהם והיו אלו שנים של ייאוש מוחלט של המוח והנשמה, עינויים וייסורים נפשיים. למעשה הרגשתי כאילו צלבו אותי. אבל אל תבין אותי לא נכון. הרעיונות זרמו להם בקלות רבה, אבל לסדר אותם בצורה הנכונה - זו שתוביל להצלחה - היתה עבורי משימה ענקית. המערכה הרביעית גרמה לי לסבל הרב ביותר - רציתי כי מותה של מימי יפגע במיתרי הלב אבל ללא יותר מדי דרמה בתזמורת. במשך ימים התלבטתי לגבי סצינה זו ולאחר מחשבות רבות החלטתי כי אקורדים מתמשכים יכינו את הקהל בצורה הטובה ביותר לייאושו קורע הלב של רודולפו. אני מבטיח לך כי אף צופה באולם האופרה לעולם לא יתרגש מתמונה זו כמו שאני התרגשתי עת כתבתי את התווים האחרונים של לה בוהם. אני נשברתי ובכיתי כמו תינוק, הצער שלי היה חזק בצורה בלתי רגילה."

שנים רבות לאחר מכן אמר הטנור הספרדי הנודע חוזה קררס כי "זמר טנור המתייפח, מיילל וזועק מרשים, מן הסתם, את החלק הארי של הקהל אשר ברגע טראגי זה מתרגש באופן מוגזם. אבל ההיסטריה של רודולפו אינה נדרשת בליברית וגם פוצ'יני לא שאף לאפקט זה. הטנור אינו צריך להוסיף שום רגש מכיוון שהכל קיים במוסיקה. אם אינני מסוגל להביע את צערו של רודולפו ואת כאבו באמצעות הקול שלי, אזי ברור שאינני טנור טוב."

כאשר פוצ'יני הלחין את מותה של מימי הוא צייר גולגולת ועצמות על הפרטיטורה וכתב שם: "עם מותה של מימי, מתה גם בחרותי."

ההופעה הראשונה של לה בוהם היתה רחוקה מההצלחה המסחררת שפוצ'יני קיווה לה. אבל תוך זמן קצר, לאחר מספר הופעות נוספות, קצרה האופרה הצלחה גדולה והקהל אימץ אותה בכל מאודו והיא נשארה, מאז ועד היום, קרובה לליבותיהם של חובבי האופרה בעולם כולו.

עבור לתוכן העמוד