עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מפושקין לצ'ייקובסקי עד לצ'כוב (יבגני אונייגין)

 

יום אחד, גיליתי ספר בו התפרסמו מספר מסמכים מחייו של צ'ייקובסקי. בין היתר מצאתי שתי תמונות על דף כפול, מצד אחד חדר השינה של צ'ייקובסקי ומהצד האחר הופיעה תמונת הפסנתר של צ'ייקובסקי בביתו של המלחין. שתי תמונות אלו הן עבורי המפתח איתו אני נכנס אל יבגני אונייגין, הן מכילות סמלים ומטאפורות להבנה ולפרשנות שלי את האופרה כולה. הדהוד לנוכחותו של צ'ייקובסקי, שלא היה נגן פסנתר גדול, אך אהב מאוד להלחין לפסנתר, נוצר דרך נוכחות הפסנתר על הבמה. הפסנתר שנוכח לאורך כל אורכה של האופרה, משנה את מקומו מתמונה אחת לשנייה, בהתאם להתרחשות העלילתית. הזיקה שבין צ'ייקובסקי לטטיאנה, שהיא עבורי הדמות המרכזית באופרה והדמות המעניינת ביותר וגם משמשת ציר ליצירה כולה, מסומלת באמצעות מיטת השינה, שהיא העתק מדויק של מיטתו של המלחין.

בתחילת האופרה, טטיאנה מתגלת כנערה רגשנית, מלאת פנטזיה ודמיון המתאהבת באדם שהפך להיות מושא אהבה אידיאלי עבורה. כשהחלום מתנפץ, היא מחליטה לא לנסות ולממשו, אלא לחיות אותו כחלום בדמיונה בלבד. בתמונת הסיום כאשר אונייגין מביע בפניה את תשוקתו להגשים את אהבתם, היא מגייסת כוחות נפש אדירים לעמוד בפני הפיתוי ולא נכנסת לפרשיית אהבה נוספת עם אונייגין. טטיאנה מקריבה את מימוש האהבה הגדולה שלה בעולם המציאות, ובוחרת לנצור את אהבתה לתמיד בעולם הדמיון. טטיאנה היא דמות שמהותה עוברת שינוי מן התמימות והנאיביות שאפיינו אותה כנערה השקועה כולה ברומנים רגשניים, אל אישה מציאותית החיה על-פי קודים תרבותיים ומציאות חברתית דכאנית ונוקשה. כששואלים אותי על התכנים והערכים שמייחדים הפקה זו, אני עונה כי קיימת פה התובנה הנמצאת בבסיסה של הרומנטיקה כולה, כי האדם איננו חופשי, וכי על מנת לשרוד אין לו ברירה אלא להקריב את חלומותיו ושאיפותיו על מזבח החברה שמעצבת אותו. הרומנטיקנים, וצ'ייקובסקי ביניהם, הבינו כי על מנת להיות חלק מן החברה, האדם חייב בשליטה עצמית והפניית עורף לאידיאלים ולחלומות הכמוסים שלו.

אידיאלים אלו קיימים ביבגני אונייגין, המציג עולם רגשי ומלנכולי במיוחד. רוסיה של סוף המאה ה-19 שונה מהותית מעולמנו היום. זהו עולם שאינו חש כל בושה להיות רגשני ולבטא רגשנות קיצונית כלפי חוץ. היום, באירופה המערבית בפרט, אנו עומדים פעורי פה ומלאי קסם אל מול הרומנטיקה העמוקה הזו והביטוי הרגשי המוקצן שלה. אך ברוסיה היא עדיין חלק מהדם והרגישות, שלא לומר מהרגשנות הפנימית שקיימת בתרבות הרוסית. אולי זו הסיבה שעומדת בבסיס הפופולריות הרבה שזוכות להן האופרות של צ'ייקובסקי, בכך שהן מצליחות להחזיר אותנו אל אותו עולם פוסט-רומנטי אבוד ומלא רגש.

זהו גם עולם אנושי מאוד. הפקה זו נסמכת על שלושת ההומניסטים הגדולים של התרבות ועולם הרוח הרוסי: פושקין וצ'ייקובסקי ובנוסף עליהם אנטון צ'כוב, שסוגר עבורי את משולש ההומניסטים הרוסיים הגדולים של המאה ה-19. צ'כוב, המחזאי  הרוסי הגדול, שהיה בכ-20 שנה צעיר מצ'ייקובסקי, נפגש עמו פעמיים בימי חייו. הוא העריץ את צ'ייקובסקי וטען כי בכל פעם שהוא שומע את יצירותיו הוא מרגיש דחף ותשוקה בלתי נשלטת לכתוב. יצירותיו של צ'כוב הן ביטוי לאלגיה הרוסית שקיימת בדמויות הרגישות והאנושיות שקיימות ביצירותיו. המוסיקה של צ'ייקובסקי ויבגני אונייגין בפרט, הן הביטוי המוסיקלי לדמויות מסוג זה. דרך הפסנתר שעל הבמה, הייתי רוצה שהצופים באופרה ינסו לדמיין לעצמם את צ'ייקובסקי נוכח איתנו וצליליו של הקונצ'רטי לפסנתר הנפלאים של צ'ייקובסקי מהדהדים באולם.

עבור לתוכן העמוד