עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

זכרו אותי - אך שכחו את גורלי! (דידו ואניאס)

דידו כאב טיפוס של הגיבורה האופראית של המאה ה-19

 

ישנה קלישאה האומרת שהאופרה לא מסתיימת עד שהזמרת מסיימת לשיר. והקלישאה תמיד מקצינה את המצב ומסבירה שלוקח לזמרת זמן רב מאוד, זמן רב מדי למען האמת, למות וכי באריית המוות שלה היא פשוט לא מפסיקה לשיר. האמנם? אכן, רבות מגיבורות האופרה של המאה ה-19 מתות עם רדת המסך ובהרבה אופרות הסיום כולל סצנת מוות ארוכה ומרגשת גם אם לעתים מעט מייגעת. אבל אין סצנת מוות אחת דומה לרעותה ואין כל ספק כי מות הגיבורה אינו המצאה של מלחיני המאה ה-19. ניתן לפגוש אותו בעולם האופרה כבר מראשיתו.

אריית המוות של דידו, זכרו אותי אך שכחו את גורלי, היא אחת מפניני הבארוק. אין זו אריה ארוכה במיוחד, דוגמת אלו באופרות של הנדל למשל, כיוון שמדובר באופרה קצרה ואינטנסיבית, בה באופן יחסי אין לדמויות אריות מורכבות וארוכות. אבל פרסל כותב במקרה הזה בתמציתיות וכאן התמציתיות משרתת את המטרה. דידו הגיעה לסוף דרכה. מלכה גאה שנכבשה על ידי גבורתו וחינו של גבר זר שהגיע לממלכתה, אך נותרת לפתע ללא כל. בתחילה היא היססה אם לתת דרור לרגשותיה ולהיסחף באהבה של הגיבור הזר. אבל ברגע שהחליטה להשתחרר ממגבלות אלו וקראה דרור לתשוקותיה, היא האמינה כי אכן תוכל ליהנות מאהבה ללא תנאים, מחיים חדשים של אושר. ולא כך הוא. כמו לא מעט גיבורים מעולם המיתולוגיה בכלל ומעולם האופרות המיתולוגיות בפרט (כמו אלו של הנדל וגלוק שבחרו נושאים מהמיתולוגיה), הגיבור הזכר אינו נועד למעשי אהבים. הוא יכול לעצור לרגע קט וליהנות מהרפתקה חולפת, אך יעודו הבסיסי הוא התהילה בכלל והתהילה הצבאית בפרט. יוליוס קיסר לא נותר במצרים אלא חוזר למולדתו וגם אניאס לא נותר בקרתגו אלא ממשיך במסעותיו ובייעוד שהאלים הועידו לו - להיות מייסדה של האומה הרומית החדשה באיטליה. וכשאניאס עוזב, דידו נשברת. מבחינתה אין כל טעם לחיים ללא אניאס והיא מחליטה לשים קץ לחייה. בגרסה המודרנית למיתוס אריאדנה, כפי שהוא מסופר באופרה אריאדנה בנקסוס, אריאדנה אמנם שואפת אך ורק למוות לאחר שבעלה זנח אותה, אבל המלחין הצעיר באופרה של ריכרד שטראוס כותב אופרה אופטימית בה האהבה כן מנצחת. אצל פרסל, מספר מאות בשנים מוקדם יותר, האהבה כובשת לרגע קט אך לא מעבר לכך.

אריית הפרידה של דידו מהחיים היא עצובה ונוגה ללא ברוורה קולית, ללא זיקוקי דינור קולורטוריים. הטקסט ברור, המנגינה ענוגה, הקצב איטי והתוצאה הסופית - כולנו מבינים לליבה של המלכה. אולי איננו מסכימים עם הדחף להרוג את עצמה, הרי צרבינטה הסבירה לאריאדנה שיש יותר מגבר אחד בעולם, אבל דידו חייה במושגים אחרים ואין לה מנוס מהחלטתה הכואבת. זכורו אותי היא שרה לאניאס העוזב, לבלינדה בת לווייתה ולכל אנשי החצר, אך שכחו את גורלי.

המוות של דידו מהווה אבן דרך לעלילות אופראיות  רבות. אמנם בתקופה הקלאסית של מוצרט עולם האופרה משתנה לחלוטין כיוון שמוצרט כותב אופרות מסוג אחר - לא אופרות העוסקות במוות אלא אופרות העוסקות בחיים, על כל המורכבות שבהם. האופרות של הבארוק ואלו של המאה ה-19 מסתיימות תמיד בסימני קריאה החלטיים. אצל מוצרט האופרות מסתיימות בסימני שאלה. לא רק על הבמה אלל גם בקהל - מוצרט זורק לאוויר אינספור שאלות על הפן הפסיכולוגי של הדמויות שלו ובסופו של דבר גורם לנו לחשוב על הדמויות ועל מה קורה להן לאחר רדת המסך.

אבל מוצרט הוא יוצא הדופן ובמאה ה-19, בתקופת הבל קנטו באיטליה, האופרות מסתיימות ברוב המקרים במוות של הגיבורה. דידו חוזרת לבמה, אם לא באופן ישיר אז בהשראתה. המוות של הגיבורה האופראית מתרחש במספר דרכים: מוות טבעי ממחלה, רצח, הוצאה להורג או ברוב המקרים התאבדות. וגם ההתאבדות לובשת צורות רבות: חרקירי, קפיצה ממקום גבוה ועוד. רבים יגידו שכל הגיבורות האופראיות מתות בגלל סיבה כזאת או אחרת, כי הן בוררות במוות יותר משהמוות בוחר בהן. טוסקה לא יכולה להישאר בחיים לאחר שרצחה את מפקד המשטרה וגילתה כי הוא רימה אותה ואהובה הוצא להורג. כרמן לא יכולה לחיות במסגרת מוסכמות שלא היא קבעה אותן ולכן היא רצה לתוך סכינו של דון ז'וזה ומעדיפה למות חופשייה מאשר לחיות משועבדת לגבר אותו היא אינה אוהבת עוד. וגם מימי, ויולטה ומנון לסקו מתות, אמנם לא באופן כה דרמטי, אלא מאפיסת כוחות או מהמחלה שהכריעה אותן, אך המוות שלהן הוא עונש חברתי לנשים מופקרות שלא חיות לפני אמות המוסר של התקופה. לא לכולן יש אריה כמו זו של דידו. ברוב המקרים האריה הגדולה של הגיבורה תגיע לפני תמונת המוות. אבל בטרפליי נפרדת מהחיים באריה סוחטת דמעות, ליו מתאבדת לאחר שהיא שרה את האריה המרגשת ביותר באופרה טורנדוט, ליזה בפיק דאם קופצת לנהר לאחר אריה דרמטית והרשימה לא מסתיימת כאן. אפילו האישה השנייה, באופרה מסע אל תום האלף של יוסף ברדנשווילי וא. ב. יהושע, לוקחת את חייה בידה ומתה לאחר אריה מרגשת עד דמעות בה היא נפרדת מהחיים. ולמעשה היא מצווה, גם אם במלים אחרות, מהסובבים אותה לזכור אותה, לזכור את זה שבמותה החליטה להעניק חיים לכל אלו מסביבה, אבל לשכוח את גורלה. האישה השנייה אינה מלכה. היא אינה שלטת על אומה שלמה. אבל החלטתה מלכותית ביותר. בעוד שדידו מתאבדת כי היא לא מסוגלת לשאת חיים ללא הגבר שאהבה אותו ושעזב אותה, האישה השנייה מתאבדת כי היא רואה את החברה שמסביבה מתמוטטת לנגד עיניה ומבינה כי רק מותה יוכל להחזיר את הסדר הראשוני על כנו.

ואנו לעולם לא נוכל לשכוח את דידו ותמיד נזכור כיצד מותה הוביל למותן של אינספור גיבורות אופראיות שתמיד תמיד מרגשות אותנו עת אנו נותרים מקוננים על אהבתן שלא מומשה ועל חייהן שנגדעו באיבם.

עבור לתוכן העמוד