עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

מוות בוונציה (לה ג'וקונדה)

תעלות ונציה היו מקור השראה לאינספור יצירות אמנות לאורך השנים. שירים, מחזות, אופרות, ציורים ופסלים האדירו את שמה של העיר המיוחדת הזאת שסכנת שקיעה מאיימת עליה. ונציה על התעלות בהן מסיירות הגונדולות, ונציה עם הלידו והלגונה, ונציה הרומנטית, ונציה הקודרת, ונציה עם היונים הרבות המרחפות מעל כיכר סן מרקו, ונציה שהיא משאת נפשם של האוהבים מחד והאמנים מאידך.

ונציה היא גם אחת הערים החשובות ביותר בהיסטוריה של אמנות האופרה. בשנת 1637 נערכה בוונציה הופעת האופרה הראשונה בבית אופרה ציבורי (תיאטרו טרון) שנבנה במיוחד למען מטרה זאת. היתה זו האופרה אנדרומדה למוסיקה של פרנצ'סקו מאנלי וליברית מאת בנדטו פרארי. זו היתה הפעם הראשונה שקהל נדרש לשלם עבור הופעת אופרה כפי שהיה מקובל באיטליה בעת ההיא להופעות של הקומדיה דל'ארטה. שנתיים מאוחר יותר תיאטרון נוסף בוונציה הפך לבית אופרה ציבורי (תיאטרו ג'ובאני ופאולו). בתי אופרה נוספים נפתחו בעיר כשהמפורסם שבהם הוא לה פניצ'ה שנבנה בשנת 1792 . מונטוורדי וויוולדי פעלו בעיר והעלו בה הרבה מיצירותיהם. ז'אנר האופרה זכה לפריחה בעיר ובמאה ה-18 התקיימו בוונציה אינספור הופעות אופרה. מאז הפכה ונציה לאחד ממוקדי האופרה החשובים באיטליה ומספר אופרות חשובות בוצעו שם בבכורה עולמית כולל טנקרדי, סמירמידה והאיטלקיה באלג'יר של רוסיני, בני קפולט ובני מונטגיו של בליני, ארנני, אטילה, ריגולטו, לה טרוויאטה וסימון בוקנגרה של ורדי. מלחינים רבים הגיעו לעיר ונשבו ביופייה כמו וגנר ודביסי. במאה ה-20 הפכה ונציה למוקד משיכה למלחיני אופרה בינלאומיים ותושבי העיר נהנו מהבכורה העולמית של ההולל (סטרווינסקי) ב-1951 , בטבעת החנק (בריטן) ב-1954 ומלאך האש (פרוקופייב) ב-1955 . מאוחר יותר התקיימו בעיר גם בכורות עולמיות לאופרות של מלחינים איטלקיים חשובים כמו לואיג'י נונו וברונו מדרנה. בשנת 1996 נשרף בית האופרה לה פניצ'ה ברומא אבל פרנסי העיר לא יכלו לחשוב על ונציה ללא בית אופרה משלהם ולכן קיימו הופעות אופרה במקומות חלופיים עד אשר לה פניצ'ה, כמו הפניקס האגדי, קם לתחייה ונפתח מחדש בשנת 2003 .

בעולם האופרה משמשת ונציה כמקום העלילה לכמה יצירות חשובות מעבר ללה ג'וקונדה כמו קתרינה קורנארו מאת דוניצטי, בית הספר לאבות מאת וולף-פרארי, שני הפוסקארים של ורדי ובעיקר מוות בונציה של בריטן. בריטן הופך את העיר עצמה לגיבורה הראשית של האופרה המבוססת על הנובלה של תומאס מן ומתחרשת בנקודות ממשיות בעיר כמו הלידו, התעלות עצמן והעיר. אך אופרה מתקשרת לוונציה לא רק באופרות - בסרט מונרייקר של ג'יימס בונד נהנים התיירים בכיכר סן מרקו מזמר חובב השר את האריה של קניו מפליאצ'י באחד מרגעי השיא שבהם בונד משליח לכיכר את אחד מיריבו.

בויטו העביר את העלילה של מחזהו של ויקטור הוגו רודן פדואה לוונציה ולא בכדי. ונציה התאימה לו הן בשל הפן הרומנטי של העיר והן בשל האפשרות למקם את העלילה שלו במקומות ספציפיים בעלי כוח דרמטי חשוב ביותר. המערכה הראשונה מתרחשת בחצר השיש של ארמון הדוג'ה ליד התעלה הגדולה, מקום המוכר היטב לכל תייר המגיע לעיר בפעם הראשונה ותחרויות סירות מפורסמות ורבות הוד מתקיימות שם גם כיום. כיום לא ניתן יהיה למצוא בקלות את לוע האריה  בו משאירים המרגלים את האינפורמציה שלהם לנציגי האינקוויזיציה. בעבר היו מספר לועות אריה כאלו אך היחיד שנותר בימינו ממוקם בתוך ארמון הדוג'ה כאשר המנעול והמפתח שלו עובדים גם עתה, מאות בשנים לאחר העלילה שלנו. המערכה השנייה מתרחשת בלגונה, המקום בו כיום עוגנות ספינות השייט המהודרות היוצאות לקרוזים ברחבי הים התיכון, מראה מעט שונה מהספינות המהודרות אך הקטנות בהרבה שסיירו במקום לפני מספר מאות בשנים. המערכה השלישית מתרחשת בבנין הנקרא "בית הזהב" שקיבל את שמו מהמוזאיקות המוזהבות על קירותיו החיצוניים. זהו אחד האתרים החשובים גם כיום לאורך התעלה הגדולה וגם אם ההוד הגדול של פעם דהה במקצת, המראה עדיין מרהיב וגם המוזיאון לאמנות השוכן בבניין מכיל כמה אוצרות אמנות מרהיבים ביותר. המערכה האחרונה מתרחשת בלה ג'ודוקה, הרובע היהודי הקדום בעיר לפני שתושביה היהודים של ונצי עברו לגטו, רובע שידוע כמקום מוזנח בו התושבים העניים עוסקים בפשע. מדובר באי חשוך ואפל שבתיו מטים ליפול. ג'וקונדה מבקשת מברנבה ואנצו כי ייקחו אותה לסקה פיזולה הנמצאת בקרוב לג'ודוקה. כיום זהו מבצר לבנים מוזנח שהיה פעם טחנת קמח, אך שעדיין מטיל את נוכחותו על הנוף המדכא של הג'ודוקה, ניגוד גמור להוד שלונציה עצמה.

בויטו מתייחס באופרה לא רק לעיר עצמה אלא גם לאחד המוסדות החשובים והמפחידים שבה – מועצת העשרה. מועצה זאת היתה בעצם המשטרה החשאית של הרפובליקה של ונציה והיה לה בית משפט משלה. העשרה התכנסו בארמון הדוג'ה בחדרים שהצטיינו בעושר אמנותי אדיר. ליד חדרי ההתכנסות היו גם חדרי העינויים שם עינו נציגי המועצה את האסירים, חדרים שמוקמו לא הרחק מהתאים האפלים בהם הוחזקו אסירים אלו, תאים מהם לא ניתן היה לראות את שמי העיר. המעבר מהתאים לחדרי העינויים היה דרך גשר צר שכונה גשר האנחות.

עבור לתוכן העמוד