עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

זמרת הרחוב העליזה בעיר האינטריגות האפלות (לה ג'וקונדה)

המוסיקה של פונקיילי

 

האסוציאציה לכותר לה ג'וקונדה היא "מחול השעות", מוסיקה מבריקה לבלט שזכתה לפופולריזציה בסרטו של וולט דיסני, פנטסיה. אלא שבמערכה השלישית של האופרה מופיע הבלט בסיטואציה מבעיתה: בעקבות הלשנה של המרגל, ברנבה, גילה הרוזן אלוויזה כי אשתו היפהפיה, לאורה, אוהבת בסתר את הרוזן מגנואה, אנצו גרימאלדי, אויבה הנרדף של ונציה. אלוויזה מתכנן לנקום בלאורה בעת נשף נוצץ בארמונו. הוא כולא אותה בחדר סמוך לאולם הריקודים ופוקד עליה לבלוע את כוס התרעלה ברגע בו יסתיים הבלט. אולם זמרת הרחוב הנועזת, ג'וקונדה, מסכנת את חייה ומחליפה ברגע האחרון את הרעל בסם שינה.

האופרה מבוססת על מחזהו של ויקטור הוגו, אנג'לו, רודן פדואה, אשר כותב הליברית, אריגו בויטו, העתיק לוונציה של המאה השבע עשרה. בויטו (1918-1842) היה מהחברים הפעילים בקבוצת החדשנים הצעירים הבוהמיים, "פרועי השיער" (La Scapigliatura). הוא היה מלחין וליברטיסט מבריק. הוא הלחין את האופרה מפיסטופלה אשר בגרסתה השנייה (1875)  זכתה בהצלחה רבה, והיה כותב הליברית של שתי יצירות המופת האחרונות של ורדי, אותלו (1887) ופלסטף (1893).

מאז המאה ה-14 (ועד היום) הייתה ונציה מקור השראה מסתורי ומרהיב לאמנים. ג'יימס ג'ונסון כתב על ונציה: "יוצרי אופרה שאבו כרצונם מתוך סיפורי דמיון, מתוך דרמות, מתוך ציורים, ובדרך זו זיקקו את מרכיבי המיתוס [של ונציה] עד לצורתם הטהורה ביותר. הדמויות שיצרו היו שליטים זדוניים, מרגלים בוגדנים, זונות, רוצחים, ואוכלוסיה שהתמכרה לתענוגות. הרקע היה התמוטטות האימפריה הגדולה. הייתה זו סיטואציה שנתפרה בדיוק עבור האופרה, מדיום שפרח מתוך תשוקות במידות גדולות במיוחד." כזה היה הדימוי של ונציה באופרה שני הפוסקארים של ורדי ופיאווה (1844), באפיזודה המסיימת של סיפורי הופמן של אופנבך (1880) ובאופרות רומנטיות רבות אחרות.

אמילקרה פונקיילי (1886-1834) נמנה על קבוצה גדולה של מלחיני אופרה שהחלו בפעילותם על סף איחוד איטליה (1861), כאשר ורדי כבר זכה בהערצת מלכים. בראשית דרכו נתקל פונקיילי בקשיים כלכליים ובאינטריגה מכוערת, שמנעה את מינויו הצפוי כפרופסור  קונסרבטוריון המהולל של נאפולי בשנת 1867 . הוא זכה לבסוף במינוי בשנת 1881 , והיה בין השאר מורו של פוצ'יני. הוא נודע לתהילה כגדול המומחים באיטליה לתזמורות כלי נשיפה. עיון מחודש באופרות המוקדמות שלו, המאורסים לפי מנצוני, הליטאים, והיצירה הלירית המקסימה לינה גילה בשני העשורים האחרונים את חשיבותן.

לה ג'וקונדה (1876) הייתה הצלחתו הגדולה ביותר. לאחר הצגתה בלה סקאלה במילנו שמרה אופרה זו על מקומה הקבוע ברפרטואר. פונקיילי ובויטו עיצבו את האופרה במתכונת של ה"גראנד אופרה" של מאיירבר שיצירותיו זכו לפופולריות עצומה באיטליה, ובהשפעת שתי האופרות של ורדי במתכונת זו - דון קרלו וכוחו של גורל. האופרה זכתה להצלחה מיוחדת במטרופוליטן אופרה בניו יורק מאז הצגתה הראשונה שם ב 1883- , והיא שחנכה את בימתה הענקית בלינקולן סנטר, עליה ראו הצופים את כנסיית סן מרקו במערכה הראשונה וספינה שלמה במערכה השנייה.

בצד פאר התפאורות, לה ג'וקונדה היא אופרת זמרים איטלקית מובהקת. ששת הסולנים מקיפים את כל מנעד הקולות האופראיים: ג'וקונדה היא סופרן לירי-דרמטי, לאורה היא מצו סופרן, אמה העיוורת של ג'וקונדה היא אלט, אנצו הוא טנור דרמטי, ברנבה בריטון ואלוויזה בס.

מרבית האריות בג'וקונדה הן קצרות, ומשתלבות בתנועה העלילתית המהירה. אולם באופרה מופיעות גם אחדות מהאריות המורכבות והגדולות ברפרטואר האיטלקי שבוצעו והוקלטו לעתים קרובות בנפרד מאז ראשית המאה העשרים: האריה הנהדרת של אנצו "שמים וים" בפתח המערכה השנייה, והמונולוג המזעזע של ג'וקונדה "האם עלי להתאבד?" בתחילת המערכה הרביעית. הסגנון הווקאלי מותאם לעיצוב הדמויות, והדבר בולט במיוחד בהצגת דמותו של המרגל המושחת ברנבה. במונולוג שלו במערכה הראשונה מתאר ברנבה את ההיררכיה השלטונית המעוותת והאוטוקרטית של ונציה: "הנה הדוג'ה, שלד זקן, ראשו מלא חומץ. מעליו המועצה הגדולה, הסיניוריה הרצחנית, והחזק מכולם, המלך ... הוא המרגל!" הרצ'יטטיב הדרמטי עם תזמורת גדולה "מונומנטו" הוא המונולוג היחיד של ברנבה, בו הוא חושףבפני הקהל את אישיותו שכולה רשע וניצול לרעה של מעמדו. פונקיילי איננו נותן לברנבה כל הזדמנות לאריה יפה בסגנון בל-קנטו, והוא מציג עצמו אך רק במונולוג זה, שהיווה מודל לבויטו ולורדי בחיבור הקרדו של יאגו באופרה אותלו (1887) ומאוחר יותר למונולוג של סקרפיה בטוסקה (1900).

אמצעי אופראי חשוב באופרה האיטלקית הרומנטית היה הפינאלה, תמונה ארוכה ומורכבת המסיימת לפחות אחת מהמערכות. בפינאלה מופיעות על הבמה כל הדמויות עם המקהלה וכאן מגיע הקונפליקט לשיאו. כזו היא הפינאלה של המערכה השלישית, המופיעה מייד בהמשך לבלט "מחול השעות" ובה מציג פונקיילי מערכת חד זמנית של מאבקים בין הדמויות, תוך העברת הזרקור המוסיקלי מדמות לדמות. הפינאלה היא נשף מסכות בארמונו של אלוויזה (בהשראה ברורה של האופרה של ורדי) ובשיאה מגלה אלוויזה לאורחים ההמומים כי בעוד הם מחוללים, גוועה לאורה, רעייתו הבוגדנית. אנצו מבטא את כאבו הנורא, וביאושו הוא מגלה את זהותו האמיתית כאויבה הנרדף של ונציה. ג'וקונדה, היחידה שיודעת כי לאורה לא מתה, כואבת עם אהובה אנצו, ובה בשעה מגלה ביאוש כי ברנבה חטף בכוח הזרוע את אמה העיוורת וחסרת הישע. את המערכה מסיימת התזמורת בסיכום משלה, המבוסס על נושאי הפינאלה - אמצעי שיצר פונקיילי לראשונה. כניגוד חזק לפינאלה אדיר זה מסתיימת המערכה הרביעית והאחרונה בתמונה קודרת, כאשר ג'וקונדה, לאחר שסייעה ללאורה ולאנצו להימלט מוונציה, מתאבדת, והאחרון שנותר על הבמה הוא הנבל ברנבה שלא זכה בתאוותו אולם הותיר אחריו דם והרס.

לה ג'וקונדה היא חוויה תיאטרונית כוללת של דרמה מרתקת, תפאורות ענק ואפקטים בימתיים, ומעל לכל מוסיקה קולית ותזמורתית נהדרת.

עבור לתוכן העמוד