עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

בויטו, ורדי ודוזה (לה ג'וקונדה)

האופרה של החיים

 

עיון בפרטיטורה של האופרה לה ג'וקונדה מגלה כי כותב הליברית הוא אחד טוביה גוריו. מאחורי שם פסבדוני זה מסתתר לא אחר מאשר אריגו בויטו: משורר, מחבר ליבריות לאופרה, מלחין, מבקר, היסטוריון, מחבר רומנים ומחזות, סנטור ויועץ למערכת החינוך האיטלקית. ומעבר לכך אסור לשכוח כי בויטו היה במשך עשור מאהבה של אלאונורה דוזה, השחקנית המפורסמת ביותר באיטליה בימי חייו.

בויטו החל להלחין את הליברית ללה ג'וקונדה ב-1874 בהיותו בן 32 כשהוא נחשב למשורר האוונגרד המוביל במילנו. הוא כתב את הליברית לאופרה נרונה, אותה הוא עצמו אמור היה להלחין אך מעולם לא סיים ובשנת 1868 הוא הלחין את מפיסטופלה, שעברה שינויים לא מעטים עד שהפכה לאחת האופרות היפות ביותר שנכתבו באיטליה במאה ה-19 . גם לה ג'וקונדה לא זכתה להצלחה גדולה בבכורה בלה סקאלה ב 1876- ורק לאחר שעברה אינספור שינויים, הן בליברית והן במוסיקה, הפכה לאופרה פופולרית. ההצלחה הגדולה לה זכתה לה ג'וקונדה לאחר כל גרסה חדשה הביאה לכך כי המוציא לאור האיטלקי המוביל של העת ההיא, ג'וליו ריקורדי, החל להתעניין בבויטו. ריקורדי חיפש נואשות דרך לשבור את השתיקה היצירתית הרועמת בת שמונה השנים של ג'וזפה ורדי, שהיה מקור ההכנסה החשוב ביותר שלו. ריקורדי הצליח להפגיש בין בויטו לורדי מתוך מטרה שיעבדו יחדיו. ורדי ביקש מבויטו לכתוב ליברית לאותלו מבלי להתחייב ובכך החלה להירקם ידידות יצירתית משותפת בין השניים שהביאה להלחנת שתיים מהאופרות החשובות ביותר ברפרטואר - אותלו ופלסטף.

הגרסה הסופית של לה ג'וקונדה בשנת 1880 הוכיחה מעל לכל ספק כי בויטו הוא משורר מעולה והאופרה סוף סוף זכתה  הצלחה גדולה בסקאלה. אך ורדי עדיין לא שוכנע. הוא גם נעלב מדברים שקרא בראיון עם בויטו באחד העיתונים, שם נאמר כי בויטו מתחרט שלא הוא עצמו מלחין את אותלו. ורדי רצה לבטל את השותפות עם בויטו, אך בויטו שכנע אותו כי הוא צוטט שלא נכון והדגיש כי "רק אתה מסוגל להלחין את אותלו." ריקורדי לא היה מוכן לוותר והחליט לתקוף את ורדי מכיוון אחר. הוא ידע שוורדי האשים את הליברית שפיאווה  כתב לסימון בוקנגרה בכך שהאופרה נכשלה בבכורה 20 שנה מוקדם יותר. ריקורדי שכנע את ורדי לבקש מבויטו לכתוב את הליברית מחדש וורדי התרשם מאוד מהתוצאה. הבכורה המחודשת של בוקנגרה בלה סקאלה בשנת 1881 זכתה להצלחה גדולה בדיוק באותה שנה בה זכתה מפיסטופלה להצלחה גדולה אף היא בגרסה האחרונה שלה. הידידות בין ורדי לבויטו התהדקה והם החלו לעבוד יחדיו על אותלו.

באותו הזמן הגיעה למילנו אלאונורה דוזה שכבר בגיל 26 היתה השם החם ביותר בעולם התיאטרון והאמנות באיטליה. בעקבות הופעתה בגברת עם הקמליות היא כבשה את העיר. במסיבה לאחר הבכורה ישבו דוזה ובויטו ליד אותו שולחן ולמרות שדוזה עזבה את העיר והמשיכה במסע הופעותיה ברחבי איטליה השניים החלו להחליף מכתבים בהם פלרטטו זה עם זו: בויטו הרווק בן ה-42 , ודוזה הנשואה לשחקן לא יוצלח ממנו רצתה להיפרד כל עוד תצליח להשאיר אצלה את בתם בת השנתיים. וכך הרומן הסוער שהתפתח היה חייב להישמר בסוד מבעלה של דוזה שלא היה מוכן לוותר על בתם.

בעקבות ההצלחה חסרת התקדים של אותלו החליטו ורדי ובויטו, בעידודו ולשמחתו הרבה של ריקורדי, לעבוד על פלסטף. אבל בויטו היה עסוק הן בניסיון להשלים את נרונה והן במרדף חסר תקדים אחר דוזה ברחבי איטליה כדי שהשניים יוכלו לבלות רגעים ספורים של אהבה ותשוקה הרחק מההמון הסוער. מעבר לכך הוא עזר לידידו המנצח פרנקו פצ'יו שאושפז בבית משוגעים והמשיך את עבודתו בקונסרבטוריון במילנו כדי שפצ'יו ימשיך לקבל את המשכורת שלו. ורדי כעס על בויטו המתמהמה ונזף בו, הוא הרי כבר לא צעיר כל כך, כתב לבויטו, ולא יוכל להמשיך לחכות לנצח לליברית אותה ייחל להלחין. העבודה על פלסטף הסתיימה ולאחר הבכורה המוצלחת בשנת 1893 יכול היה בויטו סוף סוף לחזור ולעבוד על נרונה. אך העובדה שהרומן עם דוזה הסתיים שנה לאחר מכן, עת היא פגשה במשורר והמחזאי גבריאלה ד'אנונציו, לא תרמה לכושר היצירתי של בויטו. השניים המשיכו להתכתב עד שבשלב כלשהו היא שלחה לו פתק ובו כתוב: "זה בדיוק כמו המוות.", והוא ענה לה: "זה הרבה יותר מהמוות כי זה היה הרבה יותר מהחיים."

אך הקשר בין בויטו ודוזה לא בדיוק הסתיים. בשנת 1899 כתב ד'אנונציו עבור דוזה את המחזה לה  ג'וקונדה, מחזה שלמרות שמו היה שונה באופן לא מועט מהאופרה שאת הליברית שלה כתב בויטו. דוזה, שנחלה כישלון חרוץ עת ביצעה את קלאופטרה באנתוני וקלאופטרה של שקספיר שבויטו תרגם עבורה מאנגלית לאיטלקית, קיוותה להצלחה גדולה יותר הפעם, אך גם כאן לא היתה ההצלחה רבה במיוחד. אבל ד'אנונציו דרש ממנה כי תבצע את המחזה פעמים רבות בשל התמלוגים שהגיעו לו. אך גם הרומן שלהם הסתיים בשנת 1904 וכאשר דוזה שבה למילנו היא חזרה לבקר את בויטו, לא לשם חידוש הקשר הרומנטי, אלא רק לשם הידידות. בויטו שנאבק קשות בפרטיטורה של נרונה עבד כאשר על שולחנו היו שני פורטרטים, של ורדי ושל דוזה. במאי 1917 בויטו נסע לחזית  המלחמה כאורח של המפקד במקום. בדרכו חזרה ברכבת איטית ודחוסה הוא פתח את החלון בתא בו ישבו עמו שני חיילים צעירים שסבלו מהמחנק. האוויר הקר צינן אותו ובעת שהרכבת הגיעה למילנו בויטו קדח מחום גבוה. הוא לא הצליח להירפא מהמחלה ומת שנה לאחר מכן בגיל 76 . הוא מעולם לא סיים להלחין את נרונה למרות שהליברית יצאה לאור וזכתה לתשבחות רבות. טוסקניני היה זה שסיים את הפרטיטורה וניצח על הבכורה בלה סקאלה ב 24- במאי 1924 ובאופן זה הביא להאדרת שמו של איש אשכולות שנודע בעיקר בשל עבודתו עם ורדי והרומן שלו עם דוזה, אך שהיה יוצר לא פחות חשוב גם בזכות עצמו.

עבור לתוכן העמוד