עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

לה ג'וקונדה - תיאטרון אמיתי

מדברי במאי ההפקה ז'אן לואי גרינדה

 

ונציה - חגיגית ודכאונית

האופרה לה ג'וקונדה מתרחשת בוונציה במאה ה 17- והכוונה שלי ושל המעצבים שלי היתה להביא את ונציה, על המקומות השונים בעיר, לבמה. וכך השחזור ההיסטורי מתבצע במיוחד באמצעות התלבושות המראות את כל הרבדים בחברה הוונציאנית: ונציה המדוכאת, ונציה החגיגית, ונציה הדתית, וונציה המלכותית - עם הדוג'ה והאליטות שבה. עיצוב הבמה לעומת זאת יותר מעודן ומרומז. אנו נשארים במסגרת ההיסטורית של התקופה, אך מנסים להגדיר את המקום מבלי למלאו יתר על המידה בפרטים. אין כל דימויים עצומי מימדים, אך לעומת זאת ישנם אביזרים משמעותיים, כגון לוע האריה בכיכר סן מרקו או סירה מסוגננת. במערכה האחרונה, בה אנו נמצאים בג'ודוקה, הוונציה של סוף העולם, שם נמצאים הקבצנים ועלובי החיים, מיקמתי את העלילה באופן סמלי במגדלור ישן ועזוב, בתהליך התפוררות, המסמל גם את סופה של ונציה וגם את סוף הסיפור. רציתי שהמכלול ישקף תיאטרליות אמיתית, לא במובן הניכור של ברכט, אלא תיאטרליות של המקומות המשוחזרים(באמצעות האורות, הבדים הצבועים, תמונות הבמה) שמתאימים להבנתי את האופרה הזאת.

אלוויזה תאוות הנקם

באופרה הזאת יש מעברים חדים מתמונות המון לתמונות אינטימיות בהן משתתפות רק כמה מהדמויות. מעברים אלה הינם בין החלקים הטובים של היצירה. ואכן, כניסתו רבת הרושם של אלוויזה, בתוך תמונה מקהלתית גדולה, עוצרת את מהלך העלילה ואנו מתכנסים לתוך כוחו והקשר שלו לאשתו. הייתי מאוד מעוניין שלא נראה באלוויזה מפלצת בלבד, אלא איש הרוצה להרוג את רעייתו מתוך קנאה ובשל העובדה כי הוא אוהב אותה אהבת נפש. במערכה הראשונה, במקום ללכת לפי עצתו של ברנבה הוא משחרר את אמה הזקנה של ג'וקונדה על מנת לרצות את לאורה, ואת זאת הוא עושה מול כל בני ונציה ומול חייליו.

אלוויזה מתכנן לבצע פשע מתוך תאווה. הוא רוצה להרוג את לאורה אשתו, אך אין לו האומץ לעשות זאת במו ידיו, דבר שעל פי התקופה, נראה כקצת לא אמין. מלבד זאת, לא רק שהוא נותן לה רעל, אלא שהוא עוזב את המקום. הוא אינו מעז להיות נוכח במה שהוא חקק, וזאת גם בשל הסיבה שהוא אוהב עמוקות את לאורה. הוא גם אינו יכול לחזור בו, מבלי שיהפוך ללעג, ויאבד את האמון שרוכשים לו כראש מועצת העשרה. מבחינה דרמטית הסצנה הנהדרת הזו עם הסרנדה ששרים מאחורי הקלעים יוצרת מצב היצ'קוקי: האישה חייבת להרוג את עצמה לפני סיומו של הבלט. זוהי סצנה מאוד מוצלחת, כאילו שעון עתיק מודד את השניות, למרות שישנן רק שלוש דמויות על הבמה!

ג'וקונדה - טוהר צרוף

האופרה מתמקדת בג'וקונדה, זמרת רחוב שאני מתייחס אליה יותר כאל שחקנית תיאטרון קטנה עם השבריריות שלה, ההתפרצויות שלה, ההפרזות שלה. מה שנהדר בדמות הזו, זה שהיא עוברת ברגע אחד מן הזעם הלוהט ביותר אל גילויי החמלה החזקים ביותר כפי שרק האמנים הגדולים מסוגלים לכך. על מנת להעניק לה את הצד התיאטרלי הזה, ניסיתי להפוך כל כניסה שלה לבמה למשהו מעט לא ריאלי, בעזרת טכניקה שטרם נראתה של הקרנה על מסך של ערפל. אין באופרה הזאת דמות שכולה שחור או לבן, מלבד ג'וקונדה, אשר בעיניי, היא הדמות היחידה שבאמת חפה מכל פשע. אנצו וגם לאורה לא יהססו לעזוב את בת הזוג או את הבעל, בשנייה אחת ומבלי להתלבט קשות, כדי לעבור האחד לזרועות האחר. אנצו עוזב את ג'וקונדה מבלי לשאול את עצמו שאלות ומבלי להסביר את עצמו, ועבור לאורה, המצב קצת דומה. העובדה שאלוויזה מצדיק אותה במערכה הראשונה, מצביעה על מידת האהבה שהוא רוכש לה. היא אשתו של איש חזק ועשיר ושום דבר אינו מצביע במערכה הראשונה על  כך שהיא אינה אוהבת את בעלה. הנישואין, שהינם אולי נישואי תועלת, מתפקדים היטב: ברגע שהיא מבקשת משהו, היא מקבלת אותו מיד. אנצו ולאורה הם אגואיסטים גדולים! היחידה, בתוך כל זה, שכולה תמימות אמיתית, היא ג'וקונדה. היא תמיד אומרת את האמת. אני רואה את ההתאבדות שלה כביטוי של ייאוש עמוק. היא הלכה עד לסוף עם ההקרבה האישית שלה. הסוף היחיד בשבילה הוא המוות וגם את זה היא מארגנת באופן תיאטרלי במיוחד.

מחול השעות

אחד הרגעים הנפלאים באופרה הוא מחול השעות. את הבלט בפאוסט ניתן לקצץ, את טנהויזר ניתן להפיק בגרסתו הראשונה ללא בלט, אך לא ניתן בשום אופן לחתוך את "מחול השעות", אשר הינו חובה לרציפות הסצנות. אנחנו עומדים כאן למול שרטון גדול, במיוחד בשל העובדה כי בתת המודע שלנו משחקים ההיפופוטמים, החסידות והתנינים של הסרט פנטסיה. על כן חשבתי להישאר בתיאטרליות וניסיתי לדמיין כי מחול השעות הוא מופע פנטסטי שאלוויזה מעניק לאורחיו. שיניתי את הכללים הויזואליים של המערכה השלישית והפכתי את אחורי הבמה למעין תקרה ונציאנית היוצרת בצופה תחושה שהוא מצוי במצב של שכיבה. הדמויות על התקרה נעות מאחורי מסך שקוף, והן משולות לאלגוריה גדולה של הזמן - זהו מעשה שמאפשר להרכיב מערכה קלאסית מאוד במובן הוויזואלי של המילה. ואז נכנסים אל החלום: האם מדובר בקסם? האם באשליה? בכל מקרה, אלוויזה יצר עבור אורחיו דבר מה בלתי אפשרי. המקהלה הינה מקהלה של אורחים הצופים במה שקורה, ותמונת הסיום הגרנדיוזית יוצאת מן הכלל.

עבור לתוכן העמוד