עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

לנעוץ סיכה בלב פרפר (מאדאם בטרפליי)

הגדל

 

בתמונת הסיום של מאדאם בטרפליי מתבונן קצין-הצי האמריקני פינקרטון בגופתה של מאדאם בטרפליי מוטלת ללא רוח-חיים על הרצפה. שלוש שנים קודם לכן נישאו השניים, בטקס צנוע אך מרשים, בביתם המשותף המשקיף על הנמל בעיר נגסקי. האם כבר אז, בעת הנישואין, היה ברור כי קשר זה יסתיים במוות? האם דואט האהבה המרגש אותו שרים פינקרטון ובטרפליי בתום המערכה הראשונה של האופרה, דואט חושני ומהפנט בעצמתו, יכול להוליך שולל? האם בטרפליי, באמת ובתמים, יכולה להיות מופתעת ממעשיו של פינקרטון מאז אותו ליל ירח בהיר, מלא בתשוקות סוערות? והאם אנו כקהל יכולים להיות מופתעים מהסוף המר של הטרגדיה?

 בדיקה מעמיקה של עלילת האופרה תוך תשומת- לב מדוקדקת למלים הנאמרות על-ידי הגיבורים הראשיים, מלמדת באופן חד-משמעי כי אין כאן כל הפתעה. ראשיתה של האופרה - מהרגע בו נו פוגשים את פינקרטון - מבשרת את אחריתה. וגם אם הקצין הפוחז לא תיאר לעצמו את הסוף המר, הרי התנהגותו היא שגרמה למותו של הפרפר הצעיר ומלא האהבה שחנק אותו בחום ובאהבה.

מדוע, אם כן, אין כאן כל הפתעות? מדוע הסוף הטרגי וסוחט הדמעות של אופרה זו ידוע מראש?

פינקרטון אינו חפץ באישה יפנית. מטרתו היא לפתור את בעיית הבדידות של החייל הנע ונד ברחבי העולם. "בכל מקום אליו מגיע החייל האמריקני, הוא מטיל את עוגנו," אומר פינקרטון. ולשם כך הוא נעזר בשירותיו של השדכן גורו כדי למצוא היכן יוכל להטיל את עוגנו שלו הפעם. והבחירה הטבעית היא בטרפליי, נערה בת חמש-עשרה הנישאת לפינקרטון לפי כל כללי הטקס המקובלים, כלומר חוזה נישואין התקף ל-999 שנים, אבל, עם אפשרות ברורה להתירו בכל רגע.

עוד בטרם אנו פוגשים באשתו של פינקרטון, הוא כבר מרים כוסית עם הקונסול האמריקני לחיי הרגע בו יינשא באמת, לאשה אמיתית, לאשה אמריקנית. כל תרגיל הנישואין היפני הוא שעשוע שנועד להעביר את הזמן בעת השירות הצבאי. היום פינקרטון ביפן, מחר יהיה במקום אחר ובכל מקום בו הוא נמצא, הוא אינו מתכוון לבלות את לילותיו במיטה בבדידות.

בטרפליי נישאת לפינקרטון מתוך ידיעה ברורה מה הם כללי המשחק שהיו מקובלים מזה זמן רב והיו ידועים לכל. הבנות היו מרוויחות כסף, הבנים נהנו מלחם ושעשועים והכל היה מסתיים ברוח טובה, עת היה על החייל להמשיך במסעותיו.

אך הטרגדיה של בטרפליי אינה בגלל נישואיה לפינקרטון, אלא מפני שהיא התאהבה בו. ועל אהבה, משלמות הגיבורות של פוצ'יני בחייהן.

בטרפליי פשוט מאבדת את הראש. היא הולכת לקונסוליה האמריקנית וממירה את דתה. היא זונחת את משפחתה ואת המסורת על-פיה צמחה, למען הקצין האמריקני הנאה, המעוניין לחלוק עמה את מיטתה. בטרפליי מוכנה להתחיל בחיים חדשים ולכן היא תעשה הכל כדי לשכוח את העבר היפני שלה למען עתיד אמריקני, אלא שכוונותיו של פינקרטון שונות. עבורו בטרפליי כלל אינה יכולה להיות תחליף לאותה אשה אמיתית עליה הוא חולם. בטרפליי היא שעשוע של הרגע, פרפר החייב לפרוח ולחולל סביבו כל עוד הוא באזור, ושדינו להיעלם בשקט וללא כל תשומת-לב, עת חפץ החייל להמשיך בדרכו.

ומה עם דואט האהבה של בני הזוג? האם לא מדובר כאן ברגשות אהבה כנים? לא בדיוק. עיון במילות הדואט מגלה לנו כי כבר אז הכל היה חתום ואין דרך חזרה. פינקרטון מדבר על תשוקות ועל תחושת שייכות: בטרפליי שייכת לו, בכך אין ספק, הוא הרי שילם עבורה, אבל הוא לא בדיוק מדבר על אהבה. וכאשר פינקרטון מבקש לשמוע מבטרפליי כי היא אוהבת אותו, היא אומרת כי היא מפחדת לומר מלים אלו, שכן היא מפחדת למות מאהבה! בטרפליי אף אינה מבקשת לשמוע אותן המלים מבעלה. היא מבקשת ממנו כי יאהב אותה אך מעט, והיא אכן מקבלת מעט אהבה, אהבה רגעית וחולפת.

פינקרטון ממשיך לומר כי שמה של בטרפליי מתאים לה ביותר, מפני שהיא יפה כמו פרפר. היא משיבה לו כי בארצו שלו גבר התופס פרפר נועץ סיכה בלבו. פינקרטון מאשר זאת, וזה הדבר אותו הוא מתכונן לעשות: לתפוס את הפרפר שלו ולהחזיקו חזק כדי שלא יוכל לברוח. "הנה תפסתי אותך" הוא אומר, "שלי את". "כן, לנצח", עונה בטרפליי מבלי לדעת כי הנצח הזה יהיה כה קצר וחולף.

עבור לתוכן העמוד