עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

לה ג'וקונדה

האסוציאציה לכותר לה ג'וקונדה היא "מחול השעות", מוסיקה מבריקה לבלט שזכתה לפופולריזציה בסרטו של וולט דיסני, פנטסיה. אבל בניגוד לאסוציאציה העליזה, במערכה השלישית של האופרה מופיע הבלט בסיטואציה מבעיתה: בעקבות הלשנה של המרגל, ברנבה, גילה הרוזן אלוויזה כי אשתו היפהפיה, לאורה, אוהבת בסתר את הרוזן מגנואה, אויבה הנרדף של וונציה. אלוויזה מתכנן לנקום בלאורה בעת נשף נוצץ בארמונו. הוא כולא אותה בחדר סמוך לאולם הריקודים ופוקד עליה לבלוע את כוס התרעלה ברגע בו יסתיים הבלט. אולם זמרת הרחוב הנועזת, ג'וקונדה, מסכנת את חייה ומצילה את לאורה ברגע האחרון.

האופרה מבוססת על מחזהו של ויקטור הוגו, אנג'לו, רודן פדואה, וכותב הליברית, אריגו בויטו, העתיק את הסיפור לוונציה של המאה השבע עשרה. ג'יימס ג'ונסון כתב על ונציה: "יוצרי אופרה שאבו כרצונם מתוך סיפורי דמיון, מתוך דרמות, מתוך ציורים, ובדרך זו זיקקו את מרכיבי המיתוס עד לצורתם הטהורה ביותר. הדמויות שיצרו היו שליטים זדוניים, מרגלים בוגדניים, זונות, רוצחים, ואוכלוסיה שהתמכרה לתענוגות. הרקע היה התמוטטות האימפריה הגדולה. הייתה זו סיטואציה שנתפרה בדיוק עבור האופרה, מדיום שפרח מתוך תשוקות במידות גדולות במיוחד." המרגל המושחת ברנבה, גיבורה המפלצתי של לה ג'וקונדה, מתאר את ונציה במערכה הראשונה: "הנה הדוג'ה, שלד זקן, ראשו מלא חומץ. מעליו המועצה הגדולה, הסיניוריה הרצחנית, והחזק מכולם, המלך... הוא המרגל!"

אמילקרה פונקיילי (1886-1834) נמנה על קבוצה גדולה של מלחיני אופרה שהחלו בפעילותם על סף איחוד איטליה (1861), כאשר ורדי כבר זכה בהערצת מלכים. בראשית דרכו נתקל פונקיילי בקשיים כלכליים ובאינטריגה מכוערת, שמנעה את מינויו הצפוי כפרופסור בקונסרבטוריון המהולל של נאפולי בשנת 1867 . הוא זכה לבסוף במינוי בשנת 1881, והיה בין השאר מורו של פוצ'יני ונודע לתהילה כגדול המומחים לתזמורות כלי נשיפה.

 לה ג'וקונדה (1876) הייתה הצלחתו הגדולה. לאחר הצגתה בבית האופרה לה סקלה במילנו, שמרה אופרה זו על מקומה הקבוע ברפרטואר. פונקיילי ובויטו עיצבו את האופרה במתכונת של הגראנד אופרה של מאיירבר, שיצירותיו זכו לפופולריות עצומה באיטליה, ובהשפעת שתי האופרות של ורדי במתכונת זו דון קרלו וכוחו של גורל. האופרה זכתה להצלחה מיוחדת במטרופוליטן אופרה בניו יורק מאז הצגתה הראשונה שם ב- 1883 , והיא שחנכה את בימתה הענקית בלינקולן סנטר, עליה ראו הצופים את כנסיית סן מרקו במערכה הראשונה וספינה שלמה במערכה השנייה.

בצד פאר התפאורות, לה ג'וקונדה היא אופרת זמרים איטלקית מובהקת. ששת הסולנים מקיפים את כל מנעד הקולות האופראיים, ובהפקת האופרה הישראלית הם זוכים לליהוק של טובי הזמרים שהופיעו על במה זו: ג'וקונדה היא סופרן לירי-דרמטי, ובאופרה הישראלית תבצע את התפקיד מישל קריידר, לאורה היא מצו סופרן (בביצוע מריאנה טרסובה), אמה העיוורת של ג'וקונדה היא אלט (בבצוע תיאהדמורשווילי), אנצו הוא טנור דרמטי (בביצוע יו סמית'), ברנבה הוא בריטון )בביצוע ג'ונתן סמרס(, ואלביזה הוא בס (בביצוע פאטה בורצ'ולדזה). פונקיילי מפתח באופרה זו את האמצעיםהדרמטיים שגיבש ורדי, במיוחד בריגולטו, כגון הרצ'יטטיב הדרמטי עם תזמורת גדולה "מונומנטו", שהוא המונולוג היחיד של ברנבה, בו הוא חושף לפני הקהל את אישיותו המבחילה.

מרבית האריות בלה ג'וקונדה הן קצרות, וכך הן משתלבות בתנועה העלילתית המהירה. אולם באופרה מופיעות גם אחדות מהאריות המורכבות והגדולות ברפרטואר האיטלקי, שבוצעו והוקלטו לעתים קרובות בנפרד מאז ראשית המאה ה-20: האריה הנהדרת של אנצו "שמים וים" בפתח המערכה השניה, והמונולוג המזעזע של ג'וקונדה "האם עלי להתאבד?" בתחילת המערכה הרביעית. ועל כל אלה נוסף התזמור המעולה של פונקיילי. לה ג'וקונדה היא חוויה תיאטרונית כוללת של דרמה מרתקת, תפאורות ענק ואפקטים בימתיים, ומעל לכל מוסיקה קולית ותזמורתית נהדרת.

עבור לתוכן העמוד