עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

רביעיית אמרסון חוזרת לתל אביב

שוברט ושוסטקוביץ' בשבת בבוקר ה-10 בינואר

לפני 32 שנה ייסדו הכנרים יוג'ין דרוקר ופיליפ זצר את רביעיית אמרסון. לאחר חילופים בעמדות הוויולה והצ'לו בשנים הראשונות של הרביעייה התייצבה רביעיית אמרסון עם לורנס דטון הוויולן ודייויד פינקל הצ'לן ומיצבה עצמה מהר מאוד כאחת מרביעות המיתרים המובילות בעולם. מאז רביעיית אמרסון לא עוצרת לרגע. הם מנגנים כ-100 קונצרטים בשנה במרכזי המוסיקה החשובים ביותר בכל העולם ומקליטים אינספור תקליטורים לחברת דויטשה גרמופון. ובחודש ינואר הם באים ארצה לקונצרט במשכן במסגרת הסדרת מוסיקאים גדולים במשכן.
בשיחת טלפון מביתו שבניו יורק יוג'ין דרוקר משוחח בנינוחות ובמקצועיות על הרביעייה ששרדה את מכשולי הזמן ונשארה בצמרת העולמית זה שנים רבות. אין סוד ספציפי להצלחה וליכולת הזו להישאר יחדיו בצמרת לאורך שנים רבות. אבל יש מספר מרכיבים שעזרו, לפחות לרביעיית אמרסון, להגיע למקום בו היא נמצאת כיום. "בכל אנסמבל קאמרי יש מכשולים ובעיות שצריך ללמוד להתגבר עליהן בחמש-שש השנים הראשונות. צריך ללמוד להתמודד עם הקושי של להיות ביחד כל כך הרבה זמן, של לנגן ביחד כאשר יש יותר מדי כוחות שמושכים לכיוונים שונים וכמובן יש מגבלה של זמן כי תמיד חברי האנסמבל רוצים לעושת דברים נוספים. אנחנו שרדנו את השנים הראשונות כי למדנו להבין זה את זה כבני אדם וכנגנים כבר בהתחלה. ברור שלא תמיד מסכימים על הכל, אבל למדנו לכבד האחד את השני והמומנטום של ההצלחה בהתחלה עזר כמובן כי לכולנו היה רצון אדיר להמשיך ולהתגבר על כל התסכולים." מעבר לכבוד ההדדי מסתבר שחברי הרביעייה ניחנים גם בחוש הומור. "חוש ההומור הוא ממש הכרחי. הרבה זמן בסיורים לא הכל קורה כמו שצריך, לא הכל חלק. אנחנו מגיעים למלון והחדרים לא מוכנים, או שמקבלים חדר עם עשן סיגריות רב, או שמגיעים לאולם הקונצרטים והתנאים שם לא אידיאלים. אז למדנו שטוב לעצור ולהתעלם מהמצב ולכולנו יש כוח לצחוק על עצמנו כקבוצה וכבודדים. וכמובן שלצחוק על החברים האחרים שלנו זה אפילו יותר קל מאשר לצחוק על עצמנו. אבל אנחנו תמיד רואים את האבסורד במצבים כאלו או אחרים וזורמים עם זה כי ממש אין כל טעם להיכנס לעימות עם פקיד הקבלה במלון או האמרגן באולם זה או אחר."
בעוד רביעיות ואנסמבלים אחרים קובעים כללים מאוד ברורים לגבי מה מותר ומה אסור לחברי האנסמבל לעשות בזמן שהם לא מנגנים יחדיו, אצל האמרסונים יש חירות מוחלטת לכל אחד לעשות כראות עיניו, מקצועית ואישית גם יחד, בתקופות שהרביעייה לא עובדת יחדיו. לעומת זאת יש להם כללים מאוד ברורים כיצד הם עובדים בזמן הסיורים הרבים שלהם. "חשוב מאוד שלא יהיו לנו חדרים צמודים במלון או אפילו לא חדרים אחד מעל לשני. כשיש כמה שעות של מנוחה בין חזרה לקונצרט אנו לא רוצים לשמוע את האחרים. ובעצם לא רק במלון. גם בשנים המוקדמות יותר שלנו הבנו שכל אחד יכול לטפל בענייני הנסיעות שלו באופן אישי במקום שנבזבז המון זמן כדי להסכים איך צריך לנסוע ביחד. ואין לנו כל בעיות להגיע בטיסות נפרדות ובזמנים נפרדים למלון. אנחנו ממש לא חייבים להיות צמודים זה לזה כל הזמן." כשמנגנים 100 קונצרטים בשנה זה בעצם אומר שחברי הרביעייה נמצאים יחדיו כמחצית מימי השנה. "לאנסמבלים צעירים יש הרבה יותר חזרות ולכן הם כפי הנראה נמצאים עוד יותר זמן ביחד. אנחנו גרים באזור ניו יורק אבל לא אחד ליד השני, שניים גרים במנהטן ושניים אחרים מחוץ לעיר." הם נמצאים יחדיו כשזה נחוץ לעבודת הרביעייה וזה לא מעט בעיקר כאשר הקונצרטים מתוכננים שנים לא מעטות קדימה. "אנחנו מתוכננים כבר עם קונצרטים ארבע-חמש שנים קדימה. מעבר לזה אני חייב להודות שאני לא מסוגל לחשוב. זה חשוב מאוד לתכנן הופעות מראש ומה שחשוב לנו עוד יותר זה לתאם את ההקלטות עם ההופעות והחזרות כך שבכל זאת יהיה לנו גם זמן חופשי מהעבודה עם הרביעייה.
דרוקר אומר שזה בהחלט מתסכל להביט על הדמוגרפיה של קהל המוסיקה הקלאסית כיום בארצות הברית ובעולם בכלל. "קשה לרביעיית מיתרים להגיע למודעות ולפופולאריות כיום כמו שהיה לפני 20 או 30 שנה. מעולם לא הצלחנו להגיע לקהלים גדולים בארצות הברית דרך הטלוויזיה למשל, זה לא עניין אותם וזה כואב לנו. לא שיש לנו משהו נגד הקהל המבוגר, זה קהל נפלא שמלווה אותנו כל השנים, אבל זו תמיד הרגשה נפלאה לראות קהל צעיר ולדעת שאולי יש תקווה כאשר הקהל המבוגר יפסיק לבוא לאולמות הקונצרטים שיהיה קהל אחר במקומו."
דרוקר וחבריו מודעים לכך שיש מרחק רב בין אופן ההאזנה למוסיקה קאמרית בעולם כיום לבין מה שהיה בעת שחלק גדול מהיצרות שהם מנגנים היום נכתבו. "אין ברירה. אנחנו חיים בעולם שהכלכלה מכתיבה בו את רוב הפעולות שלנו. נכון שעדיף תמיד לנגן במקום מאוד אינטימי אבל כל אמרגן רוצה להרוויח כסף ולכן מעבירים את הקונצרטים האלו לאולמות גדולים בהם ניתן למכור יותר כרטיסים. אבל אני משוכנע שגם באולמות הגדולים כשאנו יושבים על הבמה אנו מסוגלים להעביר לקהל את האינטנסיביות של המוסיקה ושל ההופעה." וכיצד שומרים על האנרגיות לאורך של למעלה מ-30 שנה? "זה בהחלט לא פשוט אבל אסור לנו להיות אדישים ולנוח על זרי הדפנה. אנו חייבם להמשיך ולעשות חזרות במידה ולבדוק פרטי פרטים בכל יצירה שאנו מבצעים בלי לוותר איש לרעהו. אסור לנו להניח שמה שלא יהיה, תמיד נעלה לבמה והטייס האוטומטי יתחיל לנגן עבורנו. זה נכון לרביעייה וזה נכון עוד יותר באופן אישי ובעיקר לשני הכנרים כי אנו מחלקים בינינו את תפקיד הכנר הראשון, המוביל, בקונצרטים שלנו. אני לא מפסיק להתאמן, אני מרגשי שאני חייב לעשות זאת."
בקונצרט במשכן תנגן רביעיית אמרסון מיצירות שוסטקוביץ' ושוברט (המוות והעלמה). דרוקר מסביר כי "הרביעיות של שוסטקוביץ' מאוד תיאטרליות באופיין והקהל תמיד זוכר אותן בסוף הקונצרט בלי קשר למה שעוד בצענו ובלי קשר לטיב הביצוע בכל רגע נתון. הן משאירות רושם חזק ביותר בדרמטיות שלהן." אבל אין כל ספק כי ביצוע טוב של המוות והעלמה יכול להיות מדהים פי כמה. "הרביעייה מבוססת על שיר שבו קיים עימות בין עלמה צעירה לדמות מוות אלגורית שמנסה לקחת אותה ויש משהו מפתה בדמות המוות הזה וכל זה בהחלט קיים ברביעייה כי בסוף העלמה נכנעת למוות, החושניות שלו סוחפת אותה. והפרק האחרון ברביעייה שהוא טרנטלה זה בעצם בשבילנו כמו מחול מוות מקברי, משהו שטני ביותר שלא נותן לך מנוח וכל אפשרות להירגע. הפרק הזה כתוב כפרסטו אבל לקראת הסוף הוא עובר לפרסטיסימו והסיום תמיד סוחף את הקהל." ואיך מרגיש דרוקר כאשר הוא מניח את קשת הכנר הראשי בתום ביצוע של המוות והעלמה? "אני בעיקר מרגיש מסופק שגרמנו לקהל ליהנות. אנו מנגנים את הרביעייה הזו מתחילת הקריירה שלנו, אנו חיים למען הביצועים הטובים שלנו ליצירה הזאת כי הוא כישוף נשמשך 40 דקות שבעזרתו אנו מצליחים לסחוף את הקהל ולרגש אותו."

עבור לתוכן העמוד