עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

ג'ואקינו רוסיני- סטבאט מאטר

הגדל

ג'ואקינו רוסיני
סטבאט מאטר


המלחין נולד ב-29 בפברואר 1792 בפזארו ונפטר ב-13 בנובמבר 1868 בפאסי (פרבר של פריס). לאחר שהלחין את האופרה האחרונה שלו, וילהלם טל, בשת 1829, רוסיני החליט מסיבות שלעולם לא התבררו לאשורן, להפסיק להלחין אופרות. לאחר שני עשורים במשכם כתב עשרות רבות של אופרות וזכה להצלחה רבה כאחד ממלחיני האופרה המובילים בזמנו, רוסיני החליט לפרוש. בגיל 37 הוא החליט לעבור מאיטליה מולדתו לפריס ולחיות חיים רגועים יותר. שתי היצירות המשמעותיות היחידות אותן הלחין במהלך 39 השנים הנוספות של חייו היו שתי יצירות מקהלתיות, הסטבאט מאטר והמיסה החגיגית הקטנה.
בשנת 1831, כאשר רוסיני היה בביקור במדריד ביחד עם הבנקאי הצרפתי אלכסנדר אגואדו שגם תמך בו כספית, הוא הוצג בפני הכומר והיועץ המדיני פרננדז ורלה אשר ביקש ממנו להלחין עבורו סטבאט מאטר. תגובתו הראשונית של רוסיני היתה סירוב מוחלט, בטוענו שפרגולזי כבר הלחין סטבאט מאטר מושלמת ושלא היה לו כל רצון להתחרות. אך כדי לא לפגוע באגואדו רוסיני נאות להלחין את היצירה המוזמנת בתנאי חד משמעי שהיא לעולם לא תודפס ולא תצא לאור. עם חזרתו החל רוסיני להלחין סטבאט מאטר עבור הכומר הספרדי ולאחר שכתב שישה פרקים (הפרק הראשון ופרקים מספר 5 - 9) הוא נתקף במחלת הלומבאגו, שלדעת רבים אולי לא היתה אמיתית אלא דמיונית לאור המצב, ובשל כך לא יכול היה להמשיך להלחין. אך כדי לא לפגוע בהזמנת היצירה הוא ביקש מחברו המלחין יליד בולוניה ג'ובני טדוליני להלחין את הפרקים החסרים ואכן ב-26 במרס 1832 רוסיני שלח את היצירה השלמה לורלה מבלי להזכיר שהוא עצמו בעצם לא הלחין את כל הפרקים. ורלה יה נלהב ביותר וכאות תודה שלח לרוסיני מתנה יקרה ביותר – קופסת טבק מזהב המעוטרת בשמונה יהלומים גדולים. הגרסא הראשונה של הסטבאט מאטר שהלחינו רוסיני וטדוליני זכתה להצלחה רבה בבכורתה ביום שישי הטוב בשנת 1833 במדריד. מבלי לדעת מה היו כוונותיו האמיתיות של רוסיני לבי הסטבאט מאטר, ברור שהוא השאיר לטדוליני להלחין את אותם חלקים ביצירה עם הטקסט החלש ביותר.
לאחר מותו של ורלה בשנת 1827 יורשיו מכרו את הפרטיטורה של הסטבאט מאטר למוציא לאור הצרפתי אנטואן אולגנייר. כאשר הדבר נודע לרוסיני הוא איים לתבוע אותם על הפרת ההסכם ובו זמנית חתם הסכם חדש עם מוציא לאור אחר עבור גרסא מעודכנת של הסטבאט מאטר אותה הוא אמור להלחין בעצמו (כאשר הוא מוסיף את פרקים 2 – 4 וכן פרק אמן מסיים). רוסיני סיים את ההלחנה בסודיות מוחלטת במהלך הקיץ והסתיו של שנת 1841 וב-17 במרס 1842 התקיימה הבכורה המחודשת של הסטבאט מאטר של רוסיני בפריס ובעקבותיה הופעה חשובה לא פחות בבולוניה עליה ניצח דוניצטי. הקהל בבכורה התלהב עד כדי כך שהיה צורך לבצע שוב שלושה מהפרקים של היצירה והאמרגן עצמו ארגן 14 קונצרטים נוספים של היצירה, דבר שלא נשמע כמותו בעת ההיא. היו לא מעט אנשים שהאשימו את רוסיני בעקבות הבכורה של היצירה כי המוסיקה שלו ביצירה זו היא קלילה למדי בהשוואה לנושא ולטקסט, אך הוא ענה למבקריו כי הגישה שלו למוסיקת קודש היא שהיא צריכה לבטא האווירה של הטקסט ואת מוסר ההשכל שלו אך אינה מחוייבת להישאר כבולה למשמעות המילולית של הטקסט עצמו. מעניין לציין כי רוסיני הלחין את היצירה הזו זמן קצר לאחר מותה של אמו שלו.
הטקסט של הסטבאט מאטר נכתב בסביבות שנת 1300 עבור חגיגות דתיות ( 15 בספטמבר) והוא מיוחסת לנזיר הפרנצ'סקני ג'קופונה דה טודי. במשך מאות בשנים ציירים, פסלים ומלחינים רבים השתמשו בטקסט זה כהשראה ליצירת עבודות אמנות המביעות את צערה של האם המביטה בבנה הצלוב. בעולם המוסיקה הגרסאות המפורסמות יותר לסטבאט מאטר, כאשר יותר ממאה גרסאות שונות נרשמו בין השנים 1700  ו-1883, הן של פרגולזי ורוסיני כאשר ורדי כותב סטבאט מאטר קצרה בתוך ארבעת קטעי הקודש שלו. היצירה המוקדמת של מוצרט אבדה ויצירותיהם של היידן ושוברט מרשימות מעט פחות. באופן כללי מלחיני המאה ה-19 לא נמשכו לטקסט זה כמו אלו במאה שקדמה להם. במאה ה-20 שבו מלחינים לא מעטים לסטבאט מאטר ובראשם שימנובסקי, לנוקס ברקלי, פולנק ופנדרצקי.
יצירתו של רוסיני מביאה למרכז הבמה את הסולנים וגישתה היא אופראית מובהקת. אך גם בתוך המבנה האופראי בייסודו רוסיני נותן מקום של כבוד למקהלה הפותחת את היצירה ומסיימת אותה ביחד עם רביעיית הסולנים בשני הפרקים החשובים ביותר של הסבטאט מאטר. שמונת הפרקים הפנימיים מחולקים בין הסולנים (שלוש אריות סולו, דואט אחד ורביעייה אחת) לקטעים של סולנים ומקהלה (שלושה קטעים כאשר בשניים מהם השירה היא שירת א קפלה והתזמורת לא מנגנת ולו תו אחד). האריה המפורסמת ביותר היא זו של הטנור (הפרק השני) ואין כל ספק כי בניגוד לכמה מהיצירות הווקאליות החשובות שנכתבו במאה ה-19 והמהוות מרקם קולי וטקסטואלי אחיד, רוסיני, השומר על הטקסט המקורי של הסטבאט מאטר בשלמותו, אינו יוצר כאן מרקם מוסיקלי שלם, אלא שם דגש על פרקים בודדים כאשר כל אחד מהם יפה בפני עצמו ויחדיו הם מקבלים היגיון מוסיקלי בעיקר בזכות המעטפת של הפתיחה והסיום.
מיכאל אייזנשטדט

עבור לתוכן העמוד