להקת אלווין איילי שבה לישראל

ארבעה עשורים חלפו מאז ביקורה הראשון של להקת המחול של אלווין איילי בישראל. וכמו במקומות נוספים ורבים ברחבי העולם גם כאן בארץ צמחו ללהקה אוהדים רבים. לכן אין זה פלא כי לקראת חזרתה של הלהקה לישראל בחודש הבא במסגרת הסדרה במחול במשכן של המשכן לאמנויות הבמה, ההתרגשות גדולה וכל חובבי המחול מחכים בכיליון עיניים לרקדנים הנפלאים של הלהקה שיעלו כאן שתי תוכניות מגוונות ומרתקות גם יחד.


דברים רבים השתנו בלהקה, החוגגת בימים אלו את שנתה ה-50, מאז ביקורה הראשון בארץ. ראשית בשנת 1989 איילי עצמו מת. אבל בראיה מפוכחת הוא דאג למחליפה מהדרגה הראשונה ולפני מותו מינה את ג'ודית ג'יימיסון, שהיתה מהרקדניות הבולטות של הלהקה וגם כוריאוגרפית בזכות עצמה, למנהלת הלהקה. תחת ידיה של ג'יימיסון הלהקה התפתחה וגדלה משנה לשנה כשכיום יש לבה בית משלה במנהטן והיא מפעילה פרט ללהקה הראשית וסיוריה הרבים בארצות הברית ובעולם כולו גם להקה משנית, תוכניות חינוך מגוונות בקהילה ותוכניות רבות בבתי ספר. יד ימינה של ג'יימיסון בניהול הלהקה הוא הרקדן היפני מאסאזומי צ'איה, שהצטרף ללהקה בשנת 1972 ולאחר קריירת ריקוד של 15 שנה עם הלהקה הפך להיות מנהל החזרות ומאז 1991 הוא משמש גם כמנהל האמנותי העמית של הלהקה לצידה של ג'יימיסון.
בראיון טלפוני מהסטודיו של הלהקה בניו יורק מספר צ'איה על העבודה המרתקת בלהקת המחול הנפלאה ביותר שקיימת כיום, לפחות לפי דעתו שלו. "למעשה אני לא חושב שהלהקה השתנתה מאז מותו של איילי, אנחנו בדיוק אותו סוג של להקה – רקדנים נפלאים מכל העולם שאוהבים לרקוד בסגנונות מגוונים ומצטיינים בכל הסגנונות מקלאסי להיפ הופ עם כל מה שביניהם. כמובן שאת כל המחמאות צריך לתת לג'ודית ג'יימיסון שפיתחה את הרעיון המקורי של אלווין איילי וצעדה אתו קדימה בבטחה. מעט מאוד השתנה בלהקה ומבחינת המבנה לדעתי היום יש יותר רקדנים אפרו אמריקאיים מאשר היו אז. בתקופתי היו ארבעה רקדנים לבני עור, ארבע ממוצא אסיאתי – כלומר חצי מהלהקה לא היה אז ממוצא אפרו אמריקאי. כיום יש בלהקה 31 רקדנים שחלקם כבר נמצאים אתנו 27 שנים. אנו נתמיד מחפשים רקדנים חדשים בעלי כישרון ועוד יותר מכך בעלי פוטנציאל, רקדנים שאנו רואים כיצד הם יגדלו אתנו בלהקה, כיצד הם יפתיעו אותנו עם הזמן. וככל שהרקדנים טובים ומעוניינים הם מוזמנים להישאר בלהקה כל עוד הם רוצים בכך. אחוז ההצלחה שלנו באודיציות הוא מדהים. 98% מאלו שאנו בוחרים מצליחים בלהקה, בעוד שני האחוז הנותרים הם טובים מאוד אבל תוך כדי הזמן מתברר שיש להם אמביציות אחרות ושהלהקה לא מתאימה לכישרונות שלהם." והוא מוסיף ואומר כי "הרעיון של איילי ושל ג'יימיסון ושל כולנו בלהקה הוא להראות לרקדנים עד כמה הם מסוגלים לעשות עוד ועוד, לדחוף אותם כמעט עד קצה גבול יכולתם  ולהיות משוכנעים שמרצונם הם יתנו בכל הופעה לפחות 150% מעצמם."


צ'איה עצמו גדל במשפחה יפנית רגילה שלא היו בה כל אספירציות אמנותיות. נהפוך הוא. הוריו רצו שהוא ילמד רפואה בדיוק כמו שהם עשו אבל הוא לא היה משוכנע. "לא הייתי בטוח שזה באמת מה שאני רוצה לעשות וכיוון שאהבתי תיאטרון החלטתי שהמקום הטבעי והנכון ביותר עבורי זה ניו יורק. הרגשתי שאני חייב לעצמי לנסות ולעשות משהו שאני באמת אוהב ואמרתי לעצמי והבטחתי להורי כי אם לא אצליח תמיד אוכל לחזור ליפן וללמוד רפואה. ב-1972, כשהוא בן 23, עזב צ'איה את יפן לארצות הברית וברגע ששמע על אודיציות ללהקת אלווין איילי ניגש והתקבל. ההורים שלי לא היו מאושרים, הם חששו שלא אוכל לקיים את עצמי בכבוד מעבודה שכזאת, אבל כמובן שאני לא מצטער ולו לרגע אחד. זו היתה הבחירה הנכונה ביותר."


צ'איה עצמו כבר לא רוקד עם הלהקה. "אני בן 61 אז בהחלט אין לי צורך בזה יותר. אני לא מתגעגע לבמה, היו לי זמנים נפלאים כרקדן בלהקה ויש לי רק זיכרונות נהדרים, אבל עכשיו אני לא יכול לקפוץ כפי שעשיתי בעבר ואני הרבה יותר רגיש לפציעות ולכן אין טעם להמשיך. אמנם בלהקה הציעו לי להישאר אתם לנצח אבל אני לא חושב שזה נכון. צריך להזרים דם חדש ללהקה, צריך רעיונות חדשים ואין טעם שאני אמשיך בעבודה שלי לעולם. יש לנו רקדנים צעירים ומוכשרים שיכולים להתפתח ולעשות את העבודה הזו. וכל עוד אני אשאר הם לא יתפתחו. אז אני חושב מי בעצם מסוגל לעשות את העבודה כי זה לא משהו שמתאים לכל אחד. אבל אני עדיין לא עוזב ואני עדיין נהנה מכל רגע בלהקה."


בישראל תרקוד הלהקה רפרטואר מגוון שיכלול כמובן מיצירותיו של איילי עצמו (יצור ליילי, הרהורים ברה, התגלות) וכן יצירות של כוריאוגרפים חשובים כמו מוריס בז'אר (ציפור האש), טווילה טארפ (הקטע המוזהב) והנס ואן מאנן (סולו). וכשמבקשים מצ'איה לאפיין את הלהקה ואת היצירות האלו הוא אומר בלי כל היסוס: "אנו אנשים טובי לב שנותנים כל מה שיש להם על הבמה כדי שהאנשים שבקהל יחזרו אחרי ההופעה לביתם עם תקווה שביום המחרת הם יוכלו להצליח יותר בכל מה שיעשו. אנו רוקדים עבורם כדי שיהיה לה טוב וכדי לתת להם את התקווה הזאת ובכדי שנצליח בכך אנחנו תמיד רוקדים כאילו אין מחר – כאילו כל הופעה היא ההופעה הכי חשוב שלנו."

עבור לתוכן העמוד