עבור לתוכן העמוד
דלג על עבור לתוכן העמוד

אלטרו קנטו

עבר זמן מאז עבדתי עם סגנון מוסיקלי שמטרתו היחידה היא תהודה חזותית. המוסיקה של מונטוורדי, עם הכוח הקינטי שלה, מאפשרת לי מרחב הפתוח לחושים, לניגודים וסטיות, ומאפשר לי להציע כוריאוגרפיה כמדע של תפישה, תפישה כמקום לתנועה ולמעבר, מסע פנימי המייצר את הויבראציה של החלל והצליל בתהודה עם הגל הפיסי של הרקדנים. עם מונטוורדי אנו לא בעולם של פסיכולוגיה אלא בעולם המלא ברגשות כוללים, הרעד, התנועה המתמדת מרגש אחד למשנהו. כדי להבין שמבלי לעצור את זה ומלבי להקשיח את זה, להיכנס לתוך המתח, לביית את הטלטול העז, את הזרימה, את חוסר ההרמוניה, להישאר רגישים לכך  – זה האתגר הכוריאוגרפי כאן.

הקשת של הנרות שמייצרת מעין תפאורה מהווה אור עדין שהוא כמעט ליטורגי. הוא מדגיש את הארכיטקטורה של הגוף, מציין את התנוחות, ההדגשים, המוטיבים המעוצבים על יד הגפיים של הרקדנים ומדגיש באינטנסיביות את הפרטים, את התנועה של הרגע. השינויים המתמידים, עוצרים כפסל, באמצע מחווה כלשהו, הביטחון העצמי של הבגד, ההעוויה של פסל מגוחך.

המוסיקה של מונטוורדי, עם השינויים במחוות, בטכניקה, בסגנון ובצבעים היוצרים הרמוניות על ידי ניגודים מביאה למחשבתי גם את הדואליות של הזכר והנקבה הנמצאת בכל בן אדם. שוב, אני חושב על ארכיטקטורה של קתדרלה, על המבנים המרשימים שם,  הכוח והעוצמה המדגישים את חוסר המשקל והתחושה של שברירות מסוימת. הרקדן יותר מכל אחד אחר מסוגל לתפוש את הפוליפוניה הזו שקיימת בתוך כל אדם. המרקמים השונים שכל אדם חווה באופן אינטימי ושהוא מדמה לעתים כשדות כוח שהם מזיקים.

המוסיקה, כיוון שהיא עצמה אינה רוקדת, דורשת שהרקדנים יגיעו לקיצוני שבהם, שבעבודתם כאמנים הם ימצאו את הצבע האישי שלהם, ומעבר לוירטואוזיות לשמה יחפשו אחר המרקם, הסיב החי של הגוף שלהם, מלא תשוקה, עשיר ומורכב, כמו המוסיקה העוברת דרכם. זו לא שאלה של פשוט ליצור תנועות מסוימות, אלא הכוונה היא לתת לתנועות להיות, להקשיב למה שהמוסיקה קוראת מתוכה, דבר שהוא יסודי, ולמצוא דרך לתת למצבי הרוח העמוקים האלו להישמע, לחוות יחדיו חוויה אינטימית, לשחרר סודות רבים של כל אחד ואחד.
הם אלו הכותבים את השיר, אני רק מחייה אותו.
ז'אן-כריסטוף מאיו

אלטרו קנטו I עסק  ביחסים הצרים בין מוסיקה לבין ויברציות קוליות של הגוף בתנועה. אלטרו קנטו II ממשיך באותו כיוון באופן יותר אינטימי כשהקו המנחה את היצירה הוא הקונפליקט המיוסר בו כל אדם מוצא עצמו כאשר הוא נתפס בתוך הפנטסיות ,הספקות והיחסים שלו עם הלא ידוע. מבלי ללכת לכיוון של התת-מודע או להיכנס לשאלות על זהות פסיכולוגית, מאיו מתבונן כאן באספקטים מוזרים שונים של המוח. וכך הוא עוסק במאבק האמיתי, בייסורים, אם משתמשים במינוח של בלנשין, של אדם הנזרק לעולם כשהוא בודד, מופשט מכל תירוצים, כל תחבולות שעלולות לשכך את החירות שלו. אבל שלא תהינה כל אי הבנות: הכוונה של היצירה הזאת אינה לדכא אותנו עם מחשבות קודרות. נהפוך הוא, בעזרת תפאורה נוצצת וקצב מוסיקלי ותנועתי מלא חיות, הדמות הבודדה מצליחה להעלות בנו סנטימנטים קלילים. אנו רואים כי המחשבות הלא רצויות של המוח פורצות קדימה. הן אולי מיוצרות על ידי האגו אבל הן באות לידי ביטוי באופן של בורלסקה אוורירית: מבטים צידיים לכל מה שנעלם מאיתנו. זה קשור לפליטות פרוידיאניות, שכאן הן מעין רעיונות אבודים. אנו מובלים לחשוב על כל הפנטסיות שבתוכנו, ועל כל ההיבטים הקומיים שלהן, וזה כלל לא גורם לנו לסבל פנימי. האווירה של היצירה הזאת היא משחקית באופן החלטי. המוסיקה של ברטרן מאיו תומכת בריקוד באמצעות התהודה העדינה של הפעילות המקרית של הנשמה. הכוריאוגרפיה אבסטרקטית, אם בכלל ניתן להשתמש במלה כזו, באופן שאין כל אנקדוטה העומדת בדרכו של הצופה במסעו לכיוון לב ליבה של המודעות שלו. הסיפור, במשמעות של בלנשין, הוא של גופות הרקדנים בינם לבין עצמם, בין משיכה לדחייה, ושל המוסיקה הפנימית בגופו של הרקדן. התנועות ארוכות ונמשכות, מלאות חיות, דורכות. תנוחות בלתי צפויות מובילות אותנו לממד פואטי של המסגרת של העצמי בתוך בעצמי. אחת הרקדניות היא אור לבנה, המתנדנד בעדינות בין השמיים לכדור הארץ, הגוף שלה מעוגן בקרקע והרגליים שלה שואפות אל על. התנועות של הנשים הן חושניות ללא כל ספק, אבל חושניות אוורירית שהיא כמעט בת כלאיים. מסע כזה לעבר המסתורין שבתשוקה הוא גם מסע לעבר המסתוריות שבאמנות. מסע מתנדנד שמותיר אותנו עם עקבות שהן כמו סימני שאלה מלאי חן.

עבור לתוכן העמוד