הסדרה הליטוגרית
    עבור לתוכן העמוד
    דלג על עבור לתוכן העמוד

    ברהמס

    יום 
    תאריך 
    שעה
    בר ניווט לשוניות
    ברהמס - רקויאם

    יצירת המופת של ברהמס – רקויאם מסגנון אחר שכולו פיוט, רגש ועוצמות אדירות.

     

    קרל-היינץ שטפאנס, מנצח

      

    אלה וסילביצקי, סופרן
    עודד רייך, בריטון

     

    המקהלה הקאמרית רמת גן
    חנה צור, מנצחת

     

    מקהלת הקיבוץ הארצי

    יובל בן עוזר, מנצח

     

    התזמורת הסימפונית ירושלים רשות השידור

     

    רויקאם גרמני: ממחלוקת לקונצנזוס

    רקויאם גרמני של ברהמס היא אחת היצירות הליטורגיות המפורסמות והמבוצעות ביותר בעולם. כבר במהלך חייו של ברהמס, בוצעה היצירה בתדירות יוצאת דופן לתקופתה, ואהבת הקהל כלפיה גברה במהלך המאה ה- 20 עד שהפכה לאורחת מבוקשת על במות הקונצרטים. יחד עם זאת, דרכו של הרקויאם אל לב הקהל והמבקרים מעולם לא הייתה פשוטה, שכן שנים רבות לאחר הופעת הבכורה שלו בווינה בשנת 1867, עמדה היצירה במרכזם של פולמוסים ומחלוקות בין מבקרי מוסיקה, תיאורטיקנים וקהלים ברחבי העולם. המבנה המיוחד של היצירה, יחד עם בחירת הטקסט הבלתי שגרתית, הובילו לספקולציות ותיאוריות אודות נסיבות ההלחנה של היצירה לצד השערות לגבי אמונתו הדתית של ברהמס. למרות הסערה שעורר הרקויאם הגרמני - ואולי דווקא בזכותה - הוא הפך לאחת היצירות הליטורגיות האהובות ביותר, שהפופולריות שלה היא הקונצנזוס היחיד לגביה.

    הממד החדשני והפרובוקטיבי של הרקויאם, ניכר כבר בכותרתו, שבאותה העת סימלה דיכוטומיה תרבותית נפיצה: כאשר ברהמס כתב את הרקויאם ה"גרמני", גרמניה כפי שאנחנו מכירים אותה כיום – עוד לא הייתה קיימת. רק ב- 1871, לאחר ניצחונה של הקונפדרציה הצפון גרמנית בהנהגת ביסמרק במלחמת צרפת פרוסיה, אוחדו הקונפדרציות הגרמניות לכדי מדינת לאום אחת בשם "גרמניה". גרמניה החדשה הייתה רובה ככולה פרוטסטנטית, וברהמס - שהיה צפון גרמני ופרוטסטנטי בעצמו אך חי וכתב בווינה הקתולית - חשש ששמו של הרקויאם יתפרש כתמיכה פוליטית בביסמרק. כדי להדוף טענות מסוג זה הוא אף ציין (במידה מסוימת של סרקזם) את הדמיון בין הצלילים הראשונים של הרקויאם למנגינה של המנון אוסטריה.

    כיאה ליצירה מונומנטלית, חוקרים רבים ניסו להתחקות אחר נסיבות ההלחנה של הרקויאם הגרמני, וגם במישור זה הועלו השערות רבות ולעתים סותרות. במכתבים שכתב ברהמס למושא אהבתו קלרה שומן, נחשף כי הרעיון ליצירה נהגה במוחו כבר שנתיים קודם לכתיבתה, ומבנה הפרקים ובחירת הטקסטים התבססו בשלב מוקדם. הכתיבה עצמה ארכה כשנה, שבמהלכה ערך ברהמס שינויים ועריכות (כפי שנהג לעשות תמיד), והוא אף המשיך לשכתב את היצירה לאחר ביצוע הבכורה שלה. השאלה מה דחף את ברהמס לכתוב את הרקויאם, לא זכתה מעולם לתשובה חד-משמעית: בביוגרפיה הראשונה של ברהמס נטען כי הסיבה הייתה מותה של אמו בשנת 1865. טענה זו מאוששת במכתב שכתב ברהמס לקלרה שומן, בו הוא מציין את זיכרון אמו כאחת ההשראות המרכזיות לרקויאם. נושא האימהות מופיע גם בפרק לסופרן סולו שכותרתו  "כאיש אשר תנחמו אמו, כך אנחמכם אני".

    תיאוריות מאוחרות יותר, מדברות דווקא על ניסיון ההתאבדות של חברו הטוב והמנטור של ברהמס - רוברט שומן כהשראה המרכזית לרקויאם, ואף חושפות כי את הכותרת ליצירה גילה ברהמס כמה שנים קודם לכתיבתה בין כתביו של שומן עצמו. כיום ההשערה הרווחת היא כי שתי התיאוריות נכונות במידת מה, ושלא הייתה סיבה בלעדית לכתיבת הרקויאם. הכותרת של הרקויאם, בחירת הטקסטים שלו והדגש על מסרים אנושיים-אוניברסליים, תורמים לתחושה שהיצירה נוצרה בהשראת ובעבור האדם באשר הוא.

    ההיבט המוסיקלי של הרקויאם אף הוא מבטא מורכבות וחדשנות שתרמו לדיון סביב היצירה: ברהמס משלב מסורות הלחנה עתיקות כמו הקונטרפונקט הבארוקי של באך, יחד עם שימוש במוטיבים של שירי עם, כורלים דתיים ושפה הרמונית שנחשבה נועזת ומודרנית מאד בזמנו. מבקרים רבים כינו את היצירה "אקדמית" או "שכלתנית", בעוד שאחרים הופתעו מהחידושים שבה. בתחילת המאה ה- 20 הקולות הביקורתיים הללו שככו, בעוד שדור מוסיקאים צעיר הבין והעריך את החדשנות והתעוזה שברהמס הפגין ברקויאם. יחד עם האהדה ההולכת וגוברת של הקהל כלפי היצירה, וחקר מעמיק של היצירה מנקודת מבט היסטורית ומוזיקולוגית -  השתנה תיוגה של היצירה בעיני המבקרים והקהל כאחד, והיא הפכה מיצירה חתרנית לקלסיקה של ממש. 

    הדיונים הפורים והסוערים ביותר לגבי הרקויאם נסובו ללא ספק סביב המהות הדתית של היצירה. הקהל שהיה רגיל ליצירות ליצירות ליטורגיות קתוליות "מסורתיות" התקשה לקבל את הרקויאם החדש שהציג ברהמס, שבו הטקסט, המבנה והמהות היו שונים. הקהל התפלג באופן טבעי לשני מחנות: קתולי ופרוטסטנטי, והקבלה של הרקויאם ברחבי גרמניה הייתה תלויה בזרם הדתי שאפיין את המקום בו בוצע. מעבר לסוגיות הצורניות והתכניות, הקהל הקתולי טען שהיצירה חסרה את המבע הרגשי אליו היו רגילים מיצירות ליטורגיות אחרות, בעוד שהפרוטסטנטים טענו כי הרוחניות האצילית שלה היא סוד קסמה. העיסוק במשמעויות הדתיות של הרקויאם המשיך גם אל תוך המאה – 20, ועד היום קשה למצוא התייחסות ביקורתית לרקויאם שאינה נוגעת בשאלה הדתית.

    ברהמס עצמו לא מצא עניין רב בסוגיה, ואף הדגיש בכל הזדמנות כי המסר הדתי אינו המרכזי מבחינתו, וכי מדובר ביצירה "אנושית" יותר מאשר דתית. הבחירות המבניות, הטקסטואליות והמוסיקליות שעשה נובעות, על פי גרסתו, מטעם אישי וזהות תרבותית. ברהמס הקפיד להשתמש בטקסטים מהברית הישנה והחדשה גם יחד, ואף נמנע מציון מפורש של ישו או של גאולה בידי האלוהים. הוא אף השמיט מהרקויאם את פרק ה Dies Ire (יום הדין) האופייני , שהיווה בדרך כלל את שיאו המוסיקלי והרגשי של היצירה. בכך  הפך ברהמס את הרקויאם שלו ליצירה שעוסקת  ברגשות האנושיים סביב מותו של אדם אהוב ולא בהאדרת האל ובייסורי המוות. הערכים של גאולה ותחיה מחדש , הוחלפו בנחמה ובתקווה לסגירת מעגל. זהו אולי ייחודו הגדול של הרקויאם הגרמני אל מול מיסות אשכבה אחרות: ברהמס לא כתב יצירה עבור המתים – אלא יצירה שמטרתה לנחם את החיים.

     

     

    סוף בר ניווט לשוניות

    בחר נושאים להדפסה

    ברהמס - רקויאם
    רויקאם גרמני: ממחלוקת לקונצנזוס
    עבור לתוכן העמוד