הסדרה הליטורגית – מוצרט "מיסת ההכתרה", היידן "מיסת נלסון" ועוד

כיצד יכולה מוסיקה לבטא מהות דתית? המיסות של מוצרט והיידן, לצד יצירתו של אבי ברמן "קדיש יתום" בבכורה עולמית, הן ביטוי מסקרן של אתוס דתי, אסתטי ואידיאולוגי של הנצרות אל מול היהדות. עמידתן של שלוש יצירות אלה זו לצד זו מאפשרת התבוננות  באופן שבו המבנים וההבעה המוסיקלית מייצגים הבדלים עמוקים בחוויית האלוהות בשתי הדתות.


מאז ומעולם שימשה האמנות כלי בשירות הדת, והדבר בוודאי נכון במקרה של הכנסייה הנוצרית בכלל והקתולית בפרט. חלק מיצירותיה המונומנטליות ביותר של המוסיקה הקלאסית המערבית נוצרו הודות לכנסיה הקתולית ובשל טקסיה וצרכיה. היידן ומוצרט כתבו מוסיקה דתית וחילונית, וזהו קונצנזוס שכמה מהישגיהם הגדולים ביותר הם בז'אנר הליטורגי. היצירות שיבוצעו בקונצרט זה הן דוגמאות מצוינות לכך: מיסת ההכתרה של מוצרט שעד היום משמשת בטקסי מיסה חגיגיים, ומיסת נלסון, של היידן שנחשבת על ידי רבים ליצירה התזמורתית המושלמת ביותר שמלחין זה כתב. 


שתי המיסות דומות מאד זו לזו מבחינת הנסיבות בהן הולחנו, המבנה המוסיקלי שלהן והפונקציה אותה הן ממלאות כחלק מטקס המיסה הנוצרי. התזמור והאפקט הצלילי שלהן אופייני ליצירות ליטורגיות גדולות: שימוש במקהלה, סולנים ותזמורת סימפונית גדולה הכוללת כלי נשיפה ממתכת וטימפאני מעניק צליל הצהרתי ובומבסטי והבעה הדרמטית. בשתי המיסות זה לא היה ענין של מה בכך: בשל קיצוצים, התזמורת של היידן בחצרו של הנסיך אסטרהזי הייתה קטנה ודלה במיוחד בעת שכתב את המיסה. הוא נאלץ לשכור נגני נשיפה ממתכת ונגן טימפאני מבחוץ. מוצרט, הביע את פליאתו על כך שנדרש להוסיף לתזמור של המיסה שלו חצוצרות וטימפני, על אף שאורכה של המיסה קצר באופן יחסי והיא בעלת מבנה קומפקטי. בשני המקרים ברור כי מזמיני המיסה ייחסו חשיבות רבה לכך שהמיסה תקבל את הנפח הצלילי המרשים והגדול ביותר.


לעומתם, אבי ברמן משמיט במכוון את כלי הנשיפה ממתכת מיצירתו קדיש יתום. ברמן מדגיש את הבחירה להישאר במסגרת קאמרית ואינטימית יותר: הוא מסביר שהדבר יוצא דופן שכן ברוב היצירות שעוסקות במוות נהוג להשתמש בסקציית כלי הנשיפה ממתכת שמעניקה צבע דרמטי, קודר ומאיים. ברמן בחר להישאר במסגרת צלילית רכה ועדינה יותר שמבטאת (גם ברגעיה הקשים) את "הכאב של האדם הבודד". בגישה אמנותית זו ממשיך ברמן מסורת ארוכה של יצירות מוסיקליות מערביות שמבטאות את התפילה האישית, הכאב הפרטי והפנימי וההתמודדות של האדם מול אלוהיו.


ההבדל הזה בין המיסות של מוצרט והיידן ובין יצירתו של ברמן חושף הבדל עמוק בין יצירות מוסיקליות נוצריות ויהודיות: ביצירות הליטורגיות- בין אם מדובר במיסה אופטימית יותר או ברקוויאם קודר- הגודל דווקא קובע. בדומה לאופן שבו נערכת התפילה בקתדרלה או בכנסיה, באולם מפואר ומהדהד, עם עוגב ומקהלה כך נשמעות גם היצירות המוסיקליות הליטורגיות. תזמורת עשירה, מקהלה וסולנים, יוצרים מצלול מלא הוד והדר שמטרתו להעצים ולהלל את האלוהות אל מול קוטנו של האדם. ההבעה המוסיקלית מאופיינת בהצהרתיות וממלכתיות גם בפרקי הסולו העדינים יותר בהם תמיד נותרת תחושה טרנסצנדנטית – הדגש הוא על האל ולא על האדם.


ההפך הוא הנכון ביצירות היהודיות. הנושאים המוסיקליים מבוססים על הקווים המלודיים המיוחדים שאופייניים לתפילה היהודית ומושרים בדרך על ידי הרב או החזן בבית הכנסת, כאשר שאר הנוכחים לוחשים את התפילה בינם לבין עצמם. התזמור ביצירות כמו קול נדרי של ברוך, קדיש של רוול או סוויטה על נושאים עבריים של בלוך, מוקדש לכלי מלודי יחיד – צ'לו, ויולה או קול אנושי – שמלווה על ידי תזמורת שבה כלי המיתר הם הדומיננטיים עם מצלול כהה ועגול. הסאונד הוא קאמרי, חודר ומדגיש את החוויה האנושית ולא האלוהית. גם המבנה של היצירות מבטא הבדל משמעותי; היצירות הליטורגיות הן ארוכות ומרובות פרקים ואילו מרבית היצירות ה"יהודיות" הן צנועות יותר מבחינת אורכן, ומסתכמות פעמים רבות בפרק אחד. כך בא לידי ביטוי ההבדל בתפיסת הפולחן: הדגש הנוצרי על משכני תפילה גדולים ומפוארים אל מול הדגש על נוכחותו של האל בנפשו של האדם וחוסר החשיבות של מקום התפילה הגיאוגרפי ביהדות. 


בקונצרט הזה של הסדרה הליטורגית אנו נחשפים לביטויים שונים של מוסיקה בשירות הדת. בכל שלוש היצירות, המוסיקה נוגעת באופן עמוק ביחסים שבין האדם לאלוהיו. שלוש היצירות אפקטיביות ומדברות אל נימי הנפש - יחד עם זאת הכלים ההבעתיים שונים ומייצגים באופן מעניין את ההבדל בתפיסה היהודית והנוצרית את היופי, האלוהות, האדם והיחסים ביניהם.   


הסדרה הליטורגית -  מוצרט, היידן, אבי ברמן, אנדרס אויבו    14.2.17 20:00

לכל הפרטים והמועדים | לרכישת כרטיסים

בחר נושאים להדפסה

מוצרט "מיסת ההכתרה", היידן ועוד
עבור לתוכן העמוד